לפני כעשרה ימים יצאו כ־20 נערים יהודים, בני 13־14, אחדים מבוגרים מעט יותר, תושבי אריאל, מלווים בגבר בן 44, לשדה ליד הגדר של העיר. ב"הארץ" נכתב כי זה היה "סיור לקראת הקמת מאחז". אל השטח הגיעו עשרות ערבים מהכפרים הסמוכים שהוזעקו למקום. הם התעמתו עם הנערים. בסרטונים שהופצו ברשתות הערביות נראו הערבים אוחזים במקלות ומנסים לגרש את "המתנחלים" מהמקום. הם אולי ניסו לגרש אותם מהשטח אך בפועל - חסמו את הנתיב שממנו הגיעו, ודחקו אותם אל הגדר המקיפה את אריאל.
אחד הערבים, עלי חסן חרב, בן 27, נדקר בחזהו ומת. למחרת הגיע אל תחנת המשטרה הגבר שהתלווה אל הנערים כדי להגיש תלונה על תקיפה, ומיד נעצר בחשד לרצח. חקירתו מתנהלת בידי השב"כ והמפלג למניעת פשיעה לאומנית במשטרת ש"י. במשך ימים אחדים נמנע ממנו לפגוש עורך דין. כשהוארך מעצרו בבית המשפט באשקלון התלונן כי מתעללים בו, משפילים אותו, לא מאפשרים לו אפילו לעשות את צרכיו, וכשעשה אותם בבגדיו - הופשט ונגרר עירום על הרצפה למרחק עשרות מטרים.
עורך דינו, עדי קידר מ"חוננו", אמר: "...היה אירוע קשה של תקיפה של ערבים כנגד יהודים. רק בנס היהודים ניצלו... שירותי הביטחון בראשות השב"כ והמשטרה איבדו את הצפון. במקום לבסס את המשילות ואת הביטחון של האזרחים היהודים שדמם הפקר, הם עוצרים אדם שלמיטב הבנתנו חף מפשע, שהגן על 20 ילדים".
המעצר הוארך. חקירתו בתנאים קשים נמשכה, ורק לאחר חמישה ימים התאפשר לו להיפגש עם עו"ד קידר. בהארכת מעצר נוספת אמר החשוד כי בעת החקירה עבר אירוע לבבי שלא טופל כיאות, עבר השפלה מזעזעת, ואם ימשיכו להתעלל בו יהיה מוכן גם להודות ב"רצח היטלר".
לאחר ימים אחדים נעצרו גם שלושה ערבים שהיו מעורבים בתקרית, נחקרו ושוחררו מיד. עלי חסן חרב, וגם בני משפחתו שהיו מעורבים בתקרית, מוכרים כאנשי חמאס. וארגון הטרור הציג אותו בשידוריו כשהיד שנפל בשורות הארגון. שישה מהנערים שהיו מעורבים בתקרית הגישו גם הם תלונות במשטרה.
המשטרה והשב"כ יודעים יפה כי הם אינם "נערי גבעות". לא מדובר בפעולת "תג מחיר" באישון לילה. ומי שנעצר כחשוד ברצח, אב לשלושה ילדים, ללא עבר פלילי, לא היה מעולם "יעד" של השב"כ. ואף על פי כן – הועבר האיש מיד לאחר מעצרו לידי השב"כ לחקירה. השבוע נפגש עם עורך דינו כשהוא לבוש מדים חומים, כאילו היה מחבל. אסיר ביטחוני של חמאס או הג'יהאד האסלאמי.
ייעודו של השב"כ הוא "סיכול ומניעה של פעילות בלתי חוקית שמטרתה לפגוע בביטחון המדינה, בסדרי המשטר הדמוקרטי או במוסדותיו". לצורך מילוי תפקידו זה מוסמך הארגון באמצעות עובדיו "לחקור חשודים וחשדות בקשר לביצוע עבירות או לערוך חקירות לשם מניעת עבירות בתחומים המפורטים לעיל" (ההדגשה שלי - א"א).
אנשי המחלקה היהודית יודעים היטב כי התקרית ליד הגדר של אריאל לא הייתה חלק מהתארגנות מחתרתית או פעולת טרור. ולא היה אמור להיות לשב"כ שום חלק בחקירת העצור. מעדויות רבות של נחקרי שב"כ בעבר למדנו כי בניגוד לחוק – לעתים תכופות החקירות אינן מתועדות כהלכה, ואין פרוטוקול שהנחקר חותם עליו בתום כל חקירה לאחר שהוקרא לו והוא אישר אותו.
עו"ד קידר אמר כי החקירה, שהייתה יכולה להתחיל ולהסתיים במשטרה בשיתוף פעולה מלא של הנחקר עם חוקריו – הוכשלה למעשה, כיוון שלחשוד, שנשללו זכויותיו, אין סיבה לשתף פעולה בחקירה שאינה מתועדת כהלכה. כי אחריה יכולים החוקרים לכתוב כל אשר בלבם ולטעון כי העציר הודה. וכבר ראינו כי הרצון להצטיין, "לפענח" פרשה, גם "לנצח" נחקר – גובר לעתים על הרצון להגיע לחקר האמת.
האם ניתן בכלל לסמוך על הודאה שנסחטה באמצעי השפלה, התעללות או אפילו בעינויים? האם כבר היו דברים מעולם? האם היו נחקרים שהועברו לחקירת השב"כ כדי "לשבור" אותם ולסחוט מהם הודאה גם במעשים שלא עשו כלל?
# # #
השבוע השיק האלוף (בדימוס) איציק מרדכי, מי שהיה שר הביטחון, את ספרו האוטוביוגרפי, ובו הוא פורש בהרחבה את עלילת הדם שרקחו נגדו ראש השב"כ אברהם שלום ואחד מבכירי הארגון יוסי גנוסר. הם רצו לגלגל על ראשו אחריות לחיסול שני המחבלים שחטפו את האוטובוס בקו 300. אותו גנוסר עינה ושבר לרסיסים בחקירה את הקצין הצ'רקסי עיזאת נפסו. הוא הורשע בבגידה ובריגול על סמך ההודאה שנסחטה ממנו. כשנתגלו הדברים – בוטלה הרשעתו.
גם החשודים בהצתתם למוות של בני משפחת דוואבשה בכפר דומא עונו בשב"כ. ההודאות שניגבו בעינויים נפסלו במשפט. הנאשם העיקרי, עמירם בן אוליאל, הורשע בשלושה מעשי רצח רק על סמך ההודאות שניגבו ממנו שלא תחת עינויים. הקטין שהיה מעורב בפרשה הודה גם הוא, תחת עינויים, חזר בו והודאתו נפסלה כולה.
ולא רק השב"כ יודע לשבור עציר בחקירה ולסחוט ממנו הודאה. זכורה פרשת רצח החיילת רחל הלר. עמוס ברנס שהורשע ברצח הוכה, נמנעה ממנו שינה, חוקרי המשטרה איימו עליו שירצחו אותו ויביימו התאבדות. שמונה וחצי שנים ישב בכלא. ולאחר שחרורו – זוכה. סלימאן אל־עביד הורשע באינוסה ורציחתה של חנית קיקוס. המשטרה ארגנה לו "תרגיל חקירה", הוא הודה ושחזר את הרצח, ונידון למאסר עולם. שנים אחר כך נמצאו שרידי גופתה של קיקוס עשרות קילומטרים ממקום השחזור. אל־עביד שוחרר אף שהרשעתו לא בוטלה.
אבל לא רק בפרשיות רצח מנסים החוקרים לסחוט הודאות בכל מחיר. גם במשפט נתניהו למדנו (במגבלות צו איסור פרסום) איך נסחטה העדות מניר חפץ. איך כלאו אותו בתא מוכה פשפשים עם שב"חים מעזה. איימו עליו בהרס משפחתו. הביאו את אשתו לחקירה וכאילו במקרה נפגשה במסדרון עם אישה אחרת.
מתי מותר לשב"כ להפעיל "אמצעים מיוחדים" על נחקר, כלומר לענות אותו? לא כדי לסחוט ממנו הודאה. אלא רק כשהוא מהווה "פצצה מתקתקת", כלומר כדי למנוע פיגוע, רצח או פשע חמור מאוד. ברור כי התנאי הזה לא התקיים כלל במקרה של הגבר שנעצר בסמוך לאריאל.
המשטרה רוצה אולי להשיג הודאה ולהגיש כתב אישום לאחר "פיצוח התיק", אבל חקירת החשוד בשב"כ חורגת מהמנדט של הארגון, וההתעללות שעבר בחקירותיו לא נועדה למנוע שום פשע עתידי.
אם בכלל היה קשור למותו של עלי חסן חרב – היה זה כחלק מעימות עם קבוצת פורעים ערבים שהיו עלולים לבצע לינץ' בקבוצת הנערים. ומי שעמד להגן עליהם ולחלצם – נעצר ונחקר בחשד לרצח. כך נעצרו ונחקרו גם מי שעמדו להגן על יהודים בימי פרעות שומר החומות בלוד ובירושלים. המגינים הפכו בעיני המשטרה לתוקפים.
רק חקירה משפטית הביאה לחשיפת מעללי השב"כ בפרשיות עיזאת נפסו וקו 300. חוק השב"כ שנחקק בשנת 2002 בא להגדיר לשב"כ בדיוק מה מותר ומה אסור. אם יש שמץ של אמת בטענות החשוד ברצח עלי חרב על ההתעללות שעבר – מתחייבת חקירה חיצונית ובלתי תלויה לבירור התלונות. ואם יימצא כי מישהו בשב"כ או במשטרה התעלם ממה שכתוב בחוק – גם הוא יצטרך לתת את הדין.