כמו ב"הושענות", מיצירות הדגל של בטי אוליברו, מחשובי המלחינים בארץ, שתבוצע בחמישי השבוע בקונצרט סיום העונה של הסימפונית ירושלים, בניצוחו של המנצח רני קלדרון, היא מרבה להתבסס ביצירותיה על נושאים יהודיים וישראליים. לדבריה, היא מוצאת אותם גם ביצירות מלחינים ישראליים אחרים גם אם לכאורה זה לא מורגש.
"כאן מדובר לא רק בחומרים עצמם, אלא גם בתפיסת עולם שיכולה להיות גם לא מודעת", היא אומרת. "אני לא מאמינה במחויבות, או בכפייה והכל איננו אלא חלק מדיאלוג".
את מרגישה מחויבת לנושאים האמורים מאז שהלחנת בגיל צעיר את יצירתך "תהלים"?
"אני לא מרגישה מחויבת; זה קורה מעצמו בכל צירוף של צלילים, כשצצים זכרונות העבר עם אורחים קרואים שנחשפתי אליהם, או לא קרואים והם חלק מרב-שיח צלילי".
ובאשר ליצירתך "הושענות".
"היצירה הזאת, המתבססת על פיוטים הנאמרים בסוכות, נבעה ממצבור של חוויות שחוויתי באיטליה. אני מאוד אוהבת את ספר התפילה, את הפיוטים ואת התנ"ך ומשתמשת בהם. מתוך אינטואיציה אני בוחרת מה להלחין מהטקסט עם המוזיקה שעולה ממנו".
אוליברו, 68, נולדה בתל-אביב להורים יוצאי יוון. כשהיא נשאלת אם זה בא לביטוי במוזיקה שלה, היא משיבה: "בוודאי שכן. בבית שמענו הרבה מוזיקה יוונית, שיש בה אלמנטים של מוזיקה מזרחית. האנרגטיות שיש במוזיקה עממית אותנטית סוחפת את המאזינים לה ומדביקה בוויטליות הכובשת שלה. היוונים הם מטבעם עם שמח. כשהם מתכנסים ביחד, הם ישר שרים ומנגנים, דופקים בשולחן ומקישים במזלגות. האירועים המשפחתיים היו מעין קונצרט שכולנו היינו המשתתפים בו. אני מאמינה שרוח הדברים האלה נמצאת ביצירה שלי גם אם הם עברו איזו טרנספורמציה".
ואת על הפסנתר מגיל ארבע.
"כך זה היה, אם כי על פסנתר-צעצוע, כשקיבלתי את שיעורי הנגינה הראשונים. בשבילי זה היה משחק, לשמוע מנגינה וישר לגשת למקלדת ולנגן אותה. כך זה היה גם עם כלי-נגינה אחרים ובשבילי זה היה כיף, מה גם שבמקביל התחלתי כבר אז להלחין מבלי לדעת מה זאת הלחנה. לצד המנגינות של אחרים ניגנתי גם את המנגינות שלי. מבחינתי, זה היה טבעי. כישרון מוזיקלי בא עם הלידה ואיננו גאונות, אלא משהו שבטבע".
לאחר שלמדה באקדמיה למוזיקה בתל-אביב עם מלחינים דוגמת יוני רכטר ומישה סגל, שפנו אל הגל של המוזיקה, המשיכה אוליברו ללימודי תואר שני במוזיקה באוניברסיטת ייל. ציון דרך חשוב היה ב-82', כשבהיותה בארצות הברית מלגה על שם לאונרד ברנשטיין אפשרה לה ללמוד בטנגלווד מהמלחין הנערץ עליה זה מכבר, האיטלקי לוצ'אנו בריו, מגדולי המלחינים במאה ה-20. "המפגש שלי איתו, לאחר שכבר בנעוריי נחשפתי למוזיקה שלו, היה מגנטי וגם אם קטונתי לעומתו, הרגשתי שאנחנו על אותו גל", היא מספרת.
בריו הציע לה להצטרף לפרויקט שלו באיטליה - ואיכשהו היא נשארה לא פחות מ-18 שנה בארץ המגף, שם נישאה לנגן קונטרבס בתזמורת שלו בטוסקנה. "בריו הביא כל יצירה שלי לביצוע וברוב המקרים הוא ניצח עליה בעצמו, כשבהיותו מעין מעבדה מהלכת הוא שיתף אותי בתהליכי העבודה", אוליברו מעידה. "בריו היה כמו עץ ששתול עם שורשים עמוקים בתרבות האיטלקית, כשהענפים שלו במוזיקה יכלו להתפזר לכל עבר".
בשהייתך המאוד ממושכת באיטליה האם הרגשת בחזקת יורדת, או דווקא שם התעמקת עוד יותר במוזיקה היהודית?
"ככה זה - כשמתרחקים, עוד יותר מתקרבים. אהבתי מאוד את איטליה והרגשתי שהיא המולדת השנייה שלי, אבל תמיד ידעתי שמתישהו אחזור לפעילות מלאה בארץ. כך קרה, הגם שאני חוזרת כל הזמן לאיטליה - בגופי, בנפשי וגם בחלומותיי ועם זאת אני כאן".
בשובה הנה, קיבלה אוליברו תואר דוקטור מאוניברסיטת בר-אילן על יצירתה "הושענות" ועל מחקר על המוזיקה של בריו - והחלה ללמד בחוג למוזיקולוגיה שם, שבו מונתה לימים כפרופסור מן המניין. "אני מרגישה שבהוראה שלי אני מביאה לתלמידיי צורת חשיבה עצמאית, שאפילו אני לא נחשפתי אליה כשלמדתי באקדמיה", היא אומרת.
כשהיא, מלחינה פורייה ועטורת פרסים, נשאלת אם יצירותיה מבוצעות יותר בחו"ל מאשר בארץ, תשובתה נחרצת: "כן, חד-משמעית! בארץ הכל פחות. יש פחות חשיפה. כמה אפשר לבצע יצירה במדינה לא גדולה כשלנו?"
זה מתסכל?
"לא, זה לא אכפת לי. אני כבר לא במקום של לספור כמה מבצעים, איפה ומה. מה שמעניין אותי זה להתקדם בחשבון הנפש שלי עם עצמי בעשייה היצירתית שלי. ברגע שיצירה מבוצעת והיא גם מוקלטת, מבחינתי בכך שלחתי את לחמי על פני המים. מה שחשוב לי זה ללכת קדימה ולגלות עולמות חדשים, גם אם זה כרוך בלקיחת סיכונים".
לבסוף, האמנם אחרי כל השנים עודך מתעקשת לכתוב את יצירותייך בעיפרון?
"כן (צוחקת). עם דף הנייר, העיפרון והמחק נוצר קשר בלתי אמצעי ביני לבין היצירה שאין כמותו במחשב, ששום דבר לא קשה בו".
זה מפריע לך?
"הקלות מפריעה לי. המחשב הוא אדיש. אני יכולה לכתוב בו קטע שלם ואחר-כך למחוק אותו, כשהוא נעלם כלעומת שבא. הדבר גורם לי להרגיש איזו זרות, שאין בכתיבה בעיפרון".