"לפני המבצע לא האמנתי שיהיה אישור, אבל אם יהיה אישור, אז או שזה יהיה הכישלון הכי גדול של צה"ל, או שזו תהיה ההצלחה הגדולה ביותר של צה"ל", סיפר לוחם בסיירת מטכ"ל על תחושותיו בעת ההכנות הדרמטיות לקראת מבצע אנטבה. במלאת 46 שנים למבצע אנטבה, החל היום (שני) פרסם ארכיון צה"ל במשרד הביטחון תיעוד של לוחמים מסיירת מטכ"ל, שסיפרו בקולם על רגעי המתח, ההכנות ועל הרגע שבו הבינו שהפעולה הצליחה.

התיעוד פורסם מסרטון מיוחד שהוכן במלאת עשור למבצע אנטבה ובו מתארים הלוחמים בקולם ועם פנים מטושטשות את המבצע מנקודת מבטם.

מבצע אנטבה, מהמבצעים ההרואיים בתולדות המדינה, התקיים ב-4 ביולי 1976, במטרה להציל 105 נוסעים יהודים, ישראלים ואנשי צוות מטוס אייר פראנס, שנחטפו על ידי מחבלים גרמנים ופלסטינים, במהלך טיסתם מישראל לצרפת. במהלך המבצע ההרואי נהרגו שלושה בני ערובה וכן מפקד סיירת מטכ"ל, יונתן נתניהו ז"ל ולאחר מכן המבצע נקרא על שמו.

לוחם נוסף סיפר על התחושות של נתניהו עוד לפני הנחיתה בנמל התעופה באנטבה: "הפרידה של יוני (נתניהו) הייתה כאילו מישהו שיודע לקראת מה הוא הולך. הוא עבר בין כל החיילים במטוס, הוא הגיע גם לרכב שלנו, שהיה בתוך המטוס ולחץ ידיים לכל החיילים. אחרי כמה דקות המטוס נגע בקרקע והפעולה החלה".

אחד מהלוחמים סיפר על ההכנות: "אני הגעתי עם רכב שלי לבסיס. אחד מהחברים מהצוות עמד בשער והודיע – חבר'ה אנחנו בחוליית הפריצה ואז יש מיני פרפרים בתוך הבטן שמתחילים לפרוץ לכל עבר". עוד לוחם בסיירת מטכ"ל שהשתתף במבצע, הדגיש: "התחושה הייתה שאתה מוכרח להציל אותם, מוכרח לא רק בגלל שאמרו לך ושאתה חייל. בגלל שזה העם שלך, זו ההיסטוריה שלך".

משתתף נוסף במבצע סיפר על החששות: "מה שישב לי בראש בעת ההכנות וגם במבצע, זה מה שקרה במלון סבוי, שברגע שיתחילו שם היריות חלק מהבניין התמוטט עלינו וחייל נהרג".

אחד הלוחמים סיפר על התחושות ברגע הנחיתה בנמל התעופה באנטבה: "איך שירדנו היה לי ברור שזה עולם אחר, זו אפריקה, זה קו המשווה. אני לא יודע, חיכיתי לראות קופים, אריות, קוקוסים. אני לא יודע מה היו כל הדמיונות שלי על אפריקה. אנחנו נחתנו ושום דבר. הדלת נפתחת, המסלול מואר, שקט, נראה כמו מסלול בלוד, בדיוק אותו דבר. התחלנו לנסוע. המרצדס נוסע ראשון, אחריו ג'יפ מספר 1, ג'יפ מספר 2. נוסעים לאט, לא מהר. ראינו מרחוק את מגדל הפיקוח, ראינו את הטרמינל, הטרמינל היה מואר. ישבתי בתוך המרצדס, הוא נעצר, יצאנו, קפצנו מהרכב, התחלנו לרוץ".

עוד הוא סיפר: "נכנסתי לחדר צמוד לחדר של החטופים ופגענו שם בשלושה מחבלים. אני כריתי אוזן, ניסיתי לשמוע איפה בני הערובה נמצאים. הייתה בינינו מחיצה דקה מאוד של דיקט בין החדר שאני הייתי בו לחדר של החטופים. לא שמענו דבר. אני זוכר שאמרתי אז לאנשים שסבבו אותי שהעבירו אותם מפה לטרמינל החדש. הפעולה נכשלה. פתאום ראיתי את הזכוכית נשברת והבנתי שמישהו יורה עלי. העפתי מבט, ראיתי בתוך הבניין, בערך חמישה מטרים, כולם שכבו שם. ראינו בן אדם עם קלצ'ניקוב שוכב ויורה בכיוון שלי. באופן אוטומטי, כלומר לא בירי אוטומטי, אינסטינקטיבית יריתי בו ארבעה-חמישה כדורים דרך הזכוכית. הוא ירה בשכיבה אליי וראיתי את הראש שלו נופל. קפצתי מהר פנימה. אני לא זוכר בדיוק מה צעקנו, אבל צעקנו כדי שהם (בני הערובה) יבינו שלא הולכי לשחוט אותם, אלא שבאים להציל אותם. צעקנו בעברית: 'זה חיילים, באנו לשחרר אתכם', שמהר מאוד ייצאו מההלם".

עוד הוסיף כי בני הערובה שכבו במזרנים על שמיכות: "היה לילה חם כזה. כולם התכנסו בשמיכות מתוך איזשהו אינסטינקט. ברור ששמיכה לא עוצרת כדור. לאט לאט הם תפסו שלא באי םלהרוג אותם, באים להציל אותם".

עוד לוחם סיפר על רגע שחרור בני הערובה: "כשיצאתי החוצה מהמבנה, זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי את החטופים. קיבצו אותם על המסלול. זה היה לילה חשוך, בשלב הזה התאורה בטרמינל כבר כבתה. ראיתי קבוצה צפופה מאוד של אנשים עומדת. העלינו אותם על כלי הרכב שלנו ופינינו אותם".

אחד הלוחמים סיפר על התחושות לאחר הצלחת חילוץ בני הערובה: "מה הרגשתי? צמרמורת. לא ציפיתי לדבר כזה, שישראל תגיע עד אוגנדה? נהניתי מהחיים שלי, נהניתי כמו שהרווחתי מיליון לירה".