משהו: מיום ליום מתברר שהעם הזה, היושב בציון, הוא קצר רֵעוּת.
לא לפלסטיק
אנחנו, נניח, בישיבת סיכום שמתקיימת במקום כלשהו בעולם לפני פתיחת כנס עולמי נוסף נגד שימוש בפלסטיק. האחראי על הקייטרינג והארגון קם כדי למסור את הדיווח שלו על המצב לקראת הפתיחה שתהיה למחרת. “שלום לכולם, ובכן, אנחנו מוכנים לגמרי. כל משתתף שיגיע, יזוהה ויקבל תווית פלסטיק שצריכה להיות עליו כל משך הכנס. הוא יקבל בכניסה משקה מרענן בבקבוק פלסטיק, ובחדר יחכה לו מגש פלסטיק עם פירות, עטוף היטב ביריעת פלסטיק נמתחת.
"אחרי מנוחה קצרה, כל המשתתפים יתכנסו לנאום הפתיחה בנושא: איך נקטין את השימוש בפלסטיק. על השולחנות לאורך הקיר יהיו מים חמים, וגם תה וקפה, כל מנת קפה באריזות פלסטיק אישיות. יש גם חלב באריזת פלסטיק. ניתן לערבב בכפיות פלסטיק ולזרוק לאחר השימוש לשקית פלסטיק בתוך מכל האשפה. יש גם ביסקוויטים. כל אחד ואחד מהם עטוף בפלסטיק בנפרד, לשמירת הטריות וההיגיינה.
"לטבעונים ולצמחונים ולכל מי שרוצה, יש סופרמרקט ממש קרוב, ובו ניתן לקנות מלפפונים במגש פלסטיק, עגבניות שרי במכל פלסטיק, אננס חתוך עטוף בפלסטיק וקופסאות פלסטיק עם גבינה. הארגון יהיה מושלם, אין מה לדאוג, ואם יש שאלות נוספות, כל הפרטים נמצאים בתיק הפלסטיק שמקבל כל משתתף בכנס למניעת שימוש בפלסטיק".
יש משהו באבטיח שלי
“אמא, אמא, בואי תראי מהר, יש לי משהו באבטיח, מה זה?".
“רגע, בוביק, רגע, אל תיגע בזה. אל תזוז. אשאל את סבא. סבא, בוא תראה מה יש פה באבטיח. מה זה?".
“אה, זה כלום. זה גרעין. זה יכול לקרות. היו פעם גרעינים בכל אבטיח".
“גרעינים באבטיח? סבא, אל תפחיד אותנו".
“כן, היה פעם. כנראה נשאר אחד גם באבטיח הזה היום. הילד יכול לאכול את האבטיח".
“אני לא יודעת. רגע, מותק, עוד אל תאכל. זה נראה לי משונה. סבא, אתה בטוח במה שאתה אומר? גרעין באבטיח? בררר. זה נראה לי קריפי. נראה מה גוגל אומר. וואללה, היו פעם גרעינים באבטיח ולפעמים נשאר אחד. תן לי לראות בהמלצות. וואללה, 24 ממליצים לאכול בכל זאת".
“את רואה? לא לדאוג, תאכל, בובי, תאכל, אל תפחד, תזיז את הגרעין הצדה, הנה ככה, ועכשיו זה אבטיח כמו קודם, נו, קח לפה. מה אתה עושה פרצוף נגעל, קח לפה. אתה רואה, שום דבר לא קרה לך".
אהבת חייל
פעם הייתי קולט מהסביבה שיחות, מראות, קטעי חיים של אחרים. כשאני מחוץ לביתי, בבתי קפה, על שפת הים, באוניברסיטה, במילואים, באוטובוס, הייתי שומע חלקי שיחות ורושם לעצמי, לפעמים משתמש בהם גם במדור הזה. היום אנשים לא מדברים זה עם זה אלא כותבים. לכן היום המרחב שבו תוכל לשמוע שיחות או סיפורים הוא לא בחוצות, אלא רק בתוך הטלפונים של האנשים.
כך קורה שאני קולט דברים מעניינים דווקא מהסביבה האלקטרונית הווירטואלית האינטרנטית, שמחליפה את כל פטפוטי חופי הים ובתי הקפה, האוטובוסים והרחובות. לא פעם אני מוצא קטעי חיים כאלה באינסטגרם, הנה מה שסיפר שם חייל, שחתם “לוחם, מרץ 21". אני מאחל לו הצלחה בהמשך דרכו. בצבא ובאהבה. הנה דבריו: “יצא לי לעשות אבט"ש בבית אל. ביום שישי כשהייתי באחת העמדות הגיעה הבחורה הכי יפה שראיתי בחיי. התחלנו קצת לדבר ואז היה אירוע במקום אחר והייתי חייב ללכת, אבל לא לפני שהיא אמרה לי איפה היא גרה. יצאתי בתחושה של פספוס, אז למחרת הלכתי אליה הביתה ואמרתי לה מה אני חושב. איכשהו יצא שעשיתי עם המשפחה שלה הבדלה, וחזרתי לעמדה.
בהמשך הערב היא הגיעה עם פוקצ'ות וירקות, ומאותו רגע אני מאוהב. הבעיה היחידה היא שאני מסורתי לייט מהשרון, ואילו היא דתייה שומרת נגיעה, חצאית ארוכה, שגרה בהתנחלות בית אל. למה לא נולדתי דוס?".
ילדינו בכיכר
אחרי צהריים קיצי בכיכר בזל בתל אביב. הכיכר מלאה בילדים, אמהות וגם פה ושם אבות, והמון עגלות. שיר מיד מתנגן לו בראשי: “מלאו אסמינו בר ויקבינו יין, בתינו הומים, הומים מתינוקות". יש שם תינוקות שצריך עדיין להחזיק על הידיים וילדות וילדים בני 4 או 6 וכל טווח הגילים שביניהם. הם מתרוצצים, הם משחקים והם מסתכלים האחד על הכיף של השני. הדור הבא של עם ישראל כאן, והוא רב במספרו מדור הוריו. הם יפים, הם רצים, בלונים של סבון ממלאים את החלל, והאוויר התל אביבי אפילו לא חם מדי או לח מדי. הכל מזכיר לי דשא בקיבוץ בארבע אחרי הצהריים. הכל נראה כמו ציור של יוחנן סימון מהתקופה הנכונה של ציוריו. רק שהפעם זה בעיר במקום בקיבוץ, בכיכר מרוצפת במקום על דשא. קפיטליזם במקום סוציאליזם. הילדים אותו דבר.
יש עוד הבדל בין הדשא לבין הכיכר. אני מתרחק קצת משם, ונכנס למבואה של בניין בשולי הכיכר, עוסק בענייניי ומציץ בכיכר הנשקפת משם, ואז נכנסת אישה נסערת למדי ואומרת “מה קורה פה? שני ילדים לקחתי למיקרופון". אני מנסה להבין מה היא אומרת, והיא מספרת שההורים לא שמים לב וילדים הולכים לכל הכיוונים. היא מצאה ילדים הולכים די רחוק מהכיכר, שואלים: איפה אבא? איפה אמא? לקחה אותם למיקרופון על הבמה שהייתה שם, כי הכיכר התכוננה להופעה לילדים. שם שאלה את הילד איך קוראים לאמא והכריזה. האמא באה צוחקת, לא מודאגת. זה כנראה בסדר. כאן והיום זה בסדר להיות לא בסדר.
פינת השלולית
נסיכה שמגדירה את עצמה כ"סטודנטית אנונימית ממוסד של סטלנים" אמרה לחבריה משהו כזה: “אם יש משהו שדוחה אותי זה סטודנטים יחפים. כן, כן, אותם סטודנטים שברגע שיש קצת שמש חושבים שזה לג'יט לחלוץ נעליים ולהראות את הרגליים המיוזעות והמסריחות שלהם בשיעור. בשנה שעברה ניסיתי להכניס לתקנון איזה סעיף שימנע מהם לעשות את זה בשיעור אבל לא הצלחתי. השנה אמשיך להילחם בתופעה". ואולי היא הייתה צריכה להוסיף: “כי אני בטוחה שצפרדע יחף לעולם לא יהפוך לנסיך, בעיקר מפני שלעולם הוא לא ימצא נסיכה אמיתית (כמוני, למשל) שתנשק אותו".
איור: אופיר בגון