בחודשים האחרונים התקיימה במזרח התיכון סדרת מפגשים קדחתניים שאותתו כאילו תחת פני השטח מתבשל מהלך דרמטי. המארגן היה צוות ביידן, והמנוע היה פגישה (חשאית! יעני) בשארם א־שייח' במרץ בין הרמטכ"ל אביב כוכבי, מפקד צבא סעודיה וקצינים בכירים ממצרים, ירדן, קטאר, בחריין ואיחוד האמירויות.
קצינים לא אמורים לעסוק בהסכמתם או בהסתייגותם של בעלי הבית הפוליטיים. אני מעריך שבמהלך המגעים שקדמו למפגש הצבאי החליפו נציגי המוסד (מצד ראש הממשלה דאז נפתלי בנט) ואמ"ן (מצד שר הביטחון בני גנץ) דעות עם מקביליהם לקראת הסכמה פוליטית עתידית.
מאז אותה התוועדות החלו לצוף חילוקי הדעות הקבועים בנושא הסכם הגרעין בין המוסד ובין אמ"ן מאז ימי יוסי כהן ובנימין נתניהו. תוצאת הפגישה ההיא בשארם הייתה שמצרים וירדן שמעו שם מיני דיבורים על ברית הגנה צבאית, והודיעו (פומבית) אנחנו לא בעסק הזה. באחד הפרסומים נאמר שגם איחוד האמירויות מסתייגת מהפרופיל הצבאי הגבוה (ניסוח שלי) של הקשרים עם ישראל.
התכנון הנוכחי הוא שאחרי ביקורו של ג'ו ביידן בשבוע הבא ייפגשו נציגי ישראל, סעודיה, ארה"ב, איחוד האמירויות ובחריין כדי לדון בפרטי השת"פ שעליו סוכם בשארם א־שייח'. בהמשך תכונס פסגה בין ראשי המדינות, כולל יורש העצר הסעודי, כולל בנט מתוקף תפקידו החדש כראש הממשלה החליפי ומחזיק תיק איראן בממשלת יאיר לפיד, כולל הדרת גנץ, המתואם עם צוות ביידן, שינסה לנווט את מערכת הביטחון על פי הראש שלו (הסכם גרעין טוב לישראל). בעיקרון, אני סבור שפרט לרעש וצלצולים, גלביות מוזהבות וחיוכים מזויפים לא ייצאו מאותה פסגה עתידית פעילויות משנות מציאות, למעט עסקאות נשק והגדרה פורמלית של חילופי מודיעין שקיימים כבר כיום.
באשר לביקור הקרוב של ביידן, צר לי להחריב את המסיבה, ועוד יותר צר לי שלא אצליח להחריב אותה, אבל הדברים חייבים להיאמר: מה שיוצג בביקור הנשיאותי הוא מסך עשן שמאחוריו נחבאת מציאות שונה לחלוטין. טוב, אנחנו רגילים לנהל שיחות בסגנון אורווליאני, משלום הגליל שהפך לביצת דמים לבנונית עד "ההתיישבות הצעירה", שהיא שם קוד לגזל אדמות ברוטאלי. ביקור ביידן לא שונה. מספרים לנו על "ארכיטקטורה אזורית", אלא שמדובר בקומבינה שכונתית, גם אם באוויר צפים משפטים כמו ברית צבאית אזורית של "נאט"ו ערבית־ישראלית" בהובלת סעודיה נגד איראן. נו באמת.
אכן, יש אינטרס ביטחוני ישראלי אמיתי להרתיע את איראן מלייצר פצצה ולהפעיל טרור. ואכן, מדיניות חסרת אחריות של ממשלות נתניהו ובנט עשויה להבעיר את האזור עקב ניהול קרבות גרילה בתוך איראן והפצצות חסרות תוחלת בסוריה ובלבנון. אם הרעיון הוא לטרפד את תוכנית הגרעין שלהם ולמוטט את משטר האייתוללות ולסלק את האחיזה שלהם באזור, אני וכולי בעד. אלא שאין לזה סיכוי. לעומת זאת יש סיכוי להגברת המוטיבציה לטרור והגעה לסף הגרעיני.
בשלב זה אנחנו מתפקדים כחרב להשכיר של המפרציות וארה"ב. אין חולק על כך שאחד המרכיבים המשמעותיים במסע ביידן למזה"ת הוא השפעת מחיר גלון הנפט בארה"ב על בחירות האמצע לבית הנבחרים והבחירות לנשיאות ב־ 2024. לא נראה לי שזו סיבה טובה דיה כדי שכוחותינו ייהרגו ויהרגו. המפרציות חוששות מפגיעה איראנית במתקני הנפט? לבנו איתן, אלא שהרעיון לערב את צה"ל במחויבות הגנתית הוא ממש מגונה. הבעיה היא שהברית הזו מוגשת לציבור הישראלי באריזת מתנה. השאלה היא אם בילוי בקניונים בדובאי וחיסכון של כמה שעות בדרך לחופים בתאילנד עשויים לגרום לישראלי הטיפוסי להסכים ל"ברית ההגנה" הזו, והתשובה היא בטח.
יהיה שלום?
למזלנו כוחו של התעתוע הזה יפה עד שמתישהו איראן תחתום על הסכם גרעין חדש. המצב כיום הוא כדלהלן: השיחות תיגררנה עד שהאיראנים יגיעו לסף הדקלרטיבי שיאפשר להם לקבל את החותמת של מעצמה גרעינית, גם ללא פצצה שנוסתה וללא אמצעי שיגור מתאים.
אחרי חפירה בטקסטים של מעורבים במו"מ וכמה מומחי גרעין אני מבין שהוויכוח הזה מתנהל בתוך איראן ובינה לבין המעצמות זה שנים. האינטרס הפנים־איראני של להחזיק בפצצה על תקן של רימון נצור קיבל דחיפה משמעותית כאשר שני השוטים (בפירוש, אווילים גמורים) הללו, דונלד טראמפ ונתניהו, גרמו לנטישת ההסכם של 2015. כיום, האירופים מוכנים לקבל את תנאי איראן כולל התעלמות מהמצב הקיים וכולל מדרגת סף עמומה. ארה"ב נגד ורוסיה וסין "שוקלות". אף מדינה לא רוצה מדינה נוספת עם פצצה, אבל רוסיה וסין מנטרלות את אפקט האימה של הפצצה (בייחוד בארה"ב ובישראל) ומכניסות אותה פרופורציונלית למערכת השיקולים הכללית שלהן.
והאיראנים? "אנחנו לא ממהרים", אמר לרויטרס בכיר איראני. "עם או בלי הסכם, הרפובליקה האסלאמית תשרוד. תוכנית הגרעין שלנו מתקדמת כל יום. הזמן לצדנו. אבל אנחנו רוצים עסקה טובה". האיום האמיתי כיום הוא לא הפצצה, שהיא סוג של מלחמת עולם, אלא מערך של כתב"מים, טילים ורקטות למטרות נקודה. כלומר פוגעים במטרה מסוימת ומחשבנים אם לצד השני כדאי לעבור מכאן למלחמה כללית. לאור מדיניות ישראלית קבועה של תקיפות מנע ועיבוד מודיעיני נלהב מדי של כוונות אויב, אנחנו עשויים להידרדר לתבערה שאף אחד לא רוצה בה.
"הארכיטקטורה האזורית" המתרקמת היא שם קוד למצב נתון לגמרי רגעי: איראן מאיימת על הנפט המפרצי, ישראל מאיימת על הגרעין והטרור האיראני, וארה"ב מחפשת דרכים להיחלץ ממשברים כלכליים ופוליטיים. המצב בשטח מעורבב במקצת: ארה"ב תומכת באמל"ח לאוקראינה, רוסיה תוקפת בסיס אמריקאי בסוריה, ורק אצלנו שום דבר לא השתנה: איראן איראן. או בניסוחו של עמוס ידלין: "האיראנים פועלים ברשתות החברתיות ובמגוון דרכים כדי לפרק את האחדות שלנו באמצעות הסתה ופילוג". זה רק אני שחשבתי לתומי שזו המומחיות של נתניהו?
וכמובן ה"מגעים" האינסופיים ל"שיפור ההסכם", או בלשון מנהלי המדיניות והכתבים המחרים מחזיקים אחריהם התובעים שההסכם עם האיראנים יהיה LONGER & STRONGER, מה שנשמע יותר כמו לוגו של ויאגרה מאשר לוגיקה של הסכם גרעין.
שיאו של ביקור ביידן, לטעמי, הוא פגישתו עם אבו מאזן. הבית הלבן כבר הצהיר כי "הנשיא ביידן ידגיש מחדש את תמיכתו האיתנה בפתרון שתי המדינות". בכיר אמריקאי הוסיף כי "הנשיא מצפה לדון בדרכים ליצירת אופק מדיני שיבטיח מידה שווה של חירות, ביטחון, שגשוג וכבוד לישראלים ולפלסטינים". שמעתי שלפיד דחף לנאום הכתר שלו בשבוע שעבר את המילה "שלום". הצהרת שלום משותפת עם ביידן נראית לי כצעד ראשון בדרך הנכונה לשלוט בנרטיב של מערכת הבחירות. נראה אותו.