1. בתחילת השבוע, בשעת בוקר, אני צועד מהורהר ברחוב ויצמן בדרכי לקופת חולים ברחוב בארי, לאסוף את מנת התרופות הקבועה שלי, שעם השנים הולכת וגדלה. כשאני פונה לבארי, צועדת מולי גברת עם בלונד מסנוור, המון שפתיים, מחשוף נדיב וחצאית מיני אכזרית, שבקושי מכסה את המקום שאותו היא נועדה לכסות.
במבט החטוף שאני נותן בה, הגברת נראית לי מוכרת מהיכן שהוא. ואז היא מפתיעה אותי כשהיא מוציאה מהגרון קול מעצבן ואומרת לי "הלוואי שתהיה מובטל כל החיים ולא יהיה לך מה לאכול, יא מניאק שמאלני מסריח". המום ממתקפת הבוקר שספגתי, אני מביט על גבה של המגדפת, שממשיכה ללכת תוך שהיא מענטזת את אחוריה השופעים ומנסה להיזכר מאיפה אני מכיר אותה.
לוקח לי כמה שניות. אני נזכר שהגברת הייתה בזמנו אושיית טלוויזיה ל־15 דקות, כיכבה במדורי הרכילות כאורחת בתשלום בהשקות של בשמים, טמפונים, קרמים לעור וחזיות אופנתיות. מאחר שברוב טיפשותי אני קורא את כל המדורים בכל העיתונים, נזכרתי גם עם איזה דוגמן בדיוק היא יצאה, מתי נפרדו, מי היו שאר האקסים שלה וגם בכל שלל מעלליה אל מול צלמי הפפרצי.
עכשיו, כשנזכרתי בהיסטוריה המכובדת של הגברת המקללת, פלט לי המחשב המשוכלל השוכן בין אוזניי שהגברת הצטרפה ללהקת נשות חברה שתמורת כמה שקלים נותנות את שמותיהן ותמונותיהן לקמפיין להאדרת היהדות, שמירת מצוות, שמירת שבת, כשרות וכל הכרוך במטלות הנפלאות שהטיל עלינו הקדוש ברוך הוא.
הבלונדינית המפוארת, על כל האביזרים והתיקונים שהעניק לה הפלסטיקאי הידוע ד"ר זיגפריד שולץ, הצטלמה מתפללת ליד הכותל, מנשקת את האבנים, ובדרכה מהקיר הקדוש עברה ליד החלקה המוקצית לרפורמים ולקונסרבטיבים ושחררה כמה קללות נוטפות רוק לעבר הנוכחים, משהו בסגנון "שיקצעס, גויים, תתביישו לכם, אתם תישרפו בגיהינום".
2. כנראה שהשבוע הזה הוא לא השבוע הטוב ביותר שלי. כשיצאתי מבית המרקחת עם שקית התרופות וצעדתי ברחוב בארי בואך רחוב ויצמן, טפח לי מישהו על הכתף בצורה לא ידידותית. הסתובבתי וראיתי לנגד עיניי את ניסו "הצועק".
"תביא סיגריה ו־40 שקל", הוא צועק עליי. "אתה קומוניסט, אתה?", הוא צווח לעברי, מתיז רסיסי רוק מגעיל ומנופף בידיו, כמו היה טחנת רוח הולנדית. "אם אתה קומוניסט, תתחלק איתי ברכוש שלך… קרל מרקס… חחח… קמצן אשכנזי זבל". אני מנסה לחשוב איך אני מתחמק בזריזות מהנודניק הזה, שכבר עשרות שנים מפתיע אותי עם אותן דרישות ואותו טקסט. ואז ניסו "הצועק" מוציא מהכיס האחורי אקדח, מכוון לעברי וצורח בהיסטריה "איף יו וונט טו שוט שוט, דונט טוק". לרגע נדמה לי שהלך עליי, אבל אז אני מבחין בכך שזה אקדח צעצוע שבמבט ראשון דומה כמו שתי טיפות סמארק לאקדח אמיתי.
מסביב לזירת האירוע מתקבצים כמה אנשים. אחד מהם מוציא מניסו את האקדח, תופס אותו, גורר אותו לעבר ספסל ציבורי סמוך ומושיב אותו עליו. מזווית העין אני רואה את הקצף שיוצא מפיו של ניסו וכל מיני פרכוסים מפחידים, שאותם אני רואה אצלו לאורך השנים, בכל פעם שאני נתקל בו. בזמנו הזמנתי לו אמבולנס כמה פעמים, עד שנמאס לי ממנו. כשהבנתי שהוא חולה במחלת הנפילה, נותר לי רק לרחם עליו. אבל ההתקפות שלו עליי הן תמיד לא נעימות.
לפני הרבה שנים, כשעוד אפשר היה לנהל איתו שיחה, הוא סיפר לי שגדל בבית יתומים ובמשפחות אומנה. הוא הצליח להגיע ללימודים באוניברסיטה, למד פילוסופיה והיסטוריה של יוון העתיקה ובאיזה שלב התאהב, נבגד והחל להשתמש בסמים ואלכוהול בכמויות שהיו יכולות להפיל פיל. מצב בריאותו הידרדר והוא התגלגל ברחובות, משנורר כסף, תוקף את "הבורגנים", לדבריו. "אני תוקף אנשים שאני אוהב", הוא אמר לי אז, וזה הדבר הנורא ביותר שהוא אמר לי.
אמבולנס עם אנשי צוות מסורים עוצר ליד הספסל. הם מנסים להשכיב את ניסו על האלונקה, אבל הוא מתנגד וצועק לעברי "זהבי, תגיד להם שאני בסדר". אמרתי להם שהוא בסדר. הוא ביקש סיגריה, נתתי לו. הוא לא יכול היה להצית אותה, הצתי לו. הוא ביקש שוב 40 שקל. "אם אני נותן לך 40 שקל, אתה מניח לי?", שאלתי. "נשבע לך בכל היקר לי, אבל תדע שאין לי שום דבר יקר". צחקתי.
לפני שהלכתי, שאלתי אותו למה ביקש דווקא 40 שקל ולא 50. "אני לא שנורר מניאק, אדון קרל מרקס. 35 שקלים לסיגריות ו־5 שקלים למצית". כל הנוכחים צחקו. ניסו הצועק הלך רגוע לכיוון הפיצוצייה לקנות סיגריות ומצית, כשהוא שר בקולו הצרוד "איי שאט דה שריף".
3. בכל פעם שהשם שלי מופיע באמצעי התקשורת בגלל עניין כזה או אחר, פונים אליי אנשים ברחוב. חלקם משבחים, חלקם מקללים, חלקם מנסים ליצור ויכוח וחלקם סתם אנשים חביבים, כמו אותה גברת שנראתה לי כבת 70 פלוס־מינוס, ששאלה אם אני יכול להקדיש לה שתי דקות ולא בגלל עניינים שבחדשות.
הגברת הציגה את עצמה כנעמי, ושאלה בקול עדין ומנומס אם אני זוכר את המורה לפסנתר, אדון זיגמונד. לקח לי שנייה לעשות פלאשבק ולהעלות מהזיכרון את השכן שהיה גר בבית הסמוך, לבוש בבגדים צבעוניים ובעניבת פרפר בנוסח בני ציפר. "בוודאי שאני זוכר", אני עונה לגברת המעודנת. "כשהיינו ילדים היינו נוהגים להציץ לו בחלון. הוא היה גר בקומה ראשונה ותמיד היו באות אליו גברות מכובדות. הוא היה מוזג להן יין או משהו דומה, מנגן בפסנתר ושר להן שירים מצחיקים, שמאוחר יותר הבנתי שאלו היו שירים מתוך אופרות".
העיניים של הגברת נעמי ננעצו בי בשקיקה כאילו מבקשות שאמשיך. "לא נעים לי לספר לך, אבל אחת הסיבות שהיינו מציצים לו הייתה שאדון זיגמונד היה נוהג להפסיק את הנגינה בפסנתר, שם תקליט על פטיפון גדול שהיה לו בסלון ואז הוא היה רוקד עם הגברת שהתארחה אצלו. לפעמים היה מנשק אותה ולפעמים נשכב איתה על הספה והם היו עושים מה שקראנו לו אז פוצי מוצי קוצי. לפעמים היינו צוחקים בקול רם והוא היה קם מהספה, צועק עלינו וסוגר את החלון והתריס, למרות שהיה נורא חם ולא היו מזגנים".
הגברת נעמי נראתה קצת מבולבלת. הרגעתי אותה. "למרות שהוא היה צועק עלינו ומגרש אותנו בין שתיים לארבע, כששיחקנו בחצר והוא רצה לישון, הוא היה איש טוב. לפעמים היה מחלק לנו סוכריות, שאל אותנו אם אנחנו רוצים ללמוד לנגן, ואמר שאם אנחנו צריכים עזרה בשיעורים הוא מוכן לעזור בשמחה. הוא היה איש מוזר", אני אומר לה ומחייך. "הוא היה מין אדון זיגמונד כזה".
"הוא סיפר לכם מהיכן בא ומה עבר עליו בחייו?", נעמי שואלת, ואני נזכר שפעם הראה לנו את המספר שהיה לו על היד. "זה המספר הכחול שאם אתם רואים אותו על יד של בן אדם מבוגר, תדעו שהיו לו חיים קשים מאוד", הוא אמר לנו.
אני מספר זאת לנעמי והיא מזילה דמעה. "כן, כן", היא ממלמלת, "הוא היה בוגר אושוויץ. אני הבת של אחותו גיטל. אמא סיפרה לי על הילדים שהיו מפריעים לו, אבל הוא אהב אותם מאוד כי היה חשוך ילדים. אמא סיפרה לי שאהב בנדיט אחד במיוחד שקראו לו נתן. למרות שהיה הפרחח הכי גדול, היה גם הסקרן הכי גדול והתעניין ושאל והקשיב". לחצתי לה את ידה המושטת בחום. היא נישקה אותי על המצח ואמרה לי "זו נשיקה מאדון זיגמונד זיכרונו לברכה". הפניתי לה את הגב שלא תבחין בדמעות וסיננתי כלפי מעלה "אינעל העולם".
חלק מהדמויות המופיעות בטור זה הן פרי דמיונו הפורה של הכותב.