איתן דרור־פריאר, “לא תאהב", ספרייה לעם, עם עובד, 224 עמ'
מיכאל (או מיקי או מיכאלי) יש תסמונת טורט. זה התחיל בגיל הרך - הטיקים, העוויתות, העין הקופצת, קולות הנביחה הפתאומיים - לא ברור איך ולמה, אולי בגלל תקרית לא נעימה עם כלב, אולי בלי שום קשר. רופא הילדים אמר שזה עניין שכיח. הוא טעה. בכל מקרה, התסמונת כאן גם בגיל 40 ולא נראה שהיא הולכת לשום מקום. אם זה לא מספיק כדי להבדיל את מיכאל משאר האנשים ולהעמיס עליו קשיים, הוא סובל מעוד “קלקול", כהגדרת אחת השכנות, וגם נמשך לגברים. אם גברים נמשכים אליו בחזרה, זאת שאלה אחרת.
מיכאל לומד מהר, בלית ברירה, כיצד להתנהל בשדה המוקשים של עולם הדייטים. “בשנים האחרונות נהגתי ליידע, וכבר צפיתי את המבוכה, את הבהלה, את ניסיון ההתחמקות ממני. ברוב המקרים הבחור ויתר, היה הורג את סבתא שלו תוך כדי שיחה כמה דקות אחרי שסיפרתי לו על העיוותים. בחורה לא הייתה מבטלת דייט, אני חושב. נשים מתמודדות עם נכויות, זה לא מרתיע אותן. נדמה לי שקל יותר להיות נכה ממין זכר. אם אתה סטרייט, כמובן".
מיכאל הוא אלוף קרטה לשעבר. כשנשלח לחוג בפעם הראשונה, כילד, התאהב במדריך. הוא למד להגן על עצמו פיזית - כישור חיים שהציל אותו לא פעם, ושאחראי לכמה מהמעמדים העזים בסיפור, כולל חילוץ כלבה אהובה מחוטפיה - ופיתח את גופו כדי להדוף ולאזן את תגובות הלעג הראשוניות, והתכופות, של הסביבה לנוכח מופעי התסמונת.
מיכאל כותב את סיפורו כמכתב מתמשך לאחיו הגדול דויד (דודו), העוגן ההפכפך שלו, שלבסוף קם ועקר/ברח לאוסטרליה, אם כי ייתכן שאוקיינוס הפריד ביניהם גם כשגרו באותו הבית. “שנינו גדלנו על חורבן העולם שלהם", אומר מיכאל וב"שלהם" מתכוון להוריו. “אני מתבגר על חורבן העולם שלנו", הוא חותם ומתייחס לעולם שלו ושל אחיו, אותו אח ששרף ספרים במשחק שנקרא “ליל הבדולח", אוי לאימה. גם יפתח הלא פחות הפכפך, הגבר הראשון שקיבל את מיכאל כמו שהוא, שמתעצל לצאת מהבית, שמתהדר באף חריג עם “תיבת תהודה של טרומבון", שקורא לאהובו “בובו" ומלמד אותו מה זאת גלידת בוב מארלי, יוסיף סיבות לחרדת הנטישה של מיכאל.
איתן דרור־פריאר, אחרי ספר ילדים ושני קובצי סיפורים שהראשון שבהם (“האצבעות על הגבעה") זיכה אותו בפרס ספיר לספר ביכורים, מעצב ברומן הראשון והיפהפה שלו עולם של גברים, כשדמות נשית אחת מעטרת ומאירה את העולם הזה באור נגוהות הוליוודי. זוהי אליזבט/ליזי/לילבט, האם ההולנדית של מיכאל ודויד (ספק “דודה של אנה פרנק", כפי שמיכאל הילד מספר בכיתה בלי שיצחקו עליו, כי ביום השואה אסור לצחוק, ספק “דודה רחוקה של משפחת בריידי"), שהיא סוג של מלכת יופי, אם לא מיס תבל, מקומית; מרילין מונרו שמודעת לנכסיה הטבעיים ואינה מהססת להשתמש בהם כשצריך וכשלא צריך, ובמילה אחת: שאפה (“שאפה, אתה זוכר שהייתה מילה כזאת? כל המילים האלה שנעלמות, הן חוזרות מתישהו?").
אבל אליזבט, ש"עוד רוקדת ואלס בחצר המלוכה של יוליאנה" וחובבת את השיר הנושן “כמה גבוה הירח" (“איפשהו יש מוזיקה/זה היכן שאתה"), היא דמות בלתי נשכחת לא רק בשל יופיה. היא מנצחת על מקהלת הגברים ביד רמה, בכריזמה איתנה ובחוש דרמטי/מלודרמטי/אופראי שמפיק ניצוצות של אכזריות, התנכרות וגם חסד אינסופי וחמלה כמעט אלוהית, במין אחדות ניגודים הרמונית. הגברים מצדם הם סמרטוטים (האב מולי), נשמות תועות (השכן הברזילאי מוריס, שלנטייתו המינית קורא מיכאל, שהכיר אותו מילדותו, “אסוננו המשותף", ומזהה בו את “נמיכות הקומה של בעלי מחלתנו מול העולם") וכאמור, כאלה שבורחים ממקומות לא נוחים, מרצונם וגם שלא מרצונם, אבל כולם כתובים נפלא וכל אחד מהם יכול להחזיק ספר שלם משלו. דמויות הכלבים מפותחות ומרגשות לא פחות מאלו של ההולכים על שתיים, וזה הישג בפני עצמו.
דרור־פריאר מצייר לפחות 50 גוונים של בדידות על כל צעד ושעל. “עם סיגריה, כל זמן שהיא בוערת", מהרהר מיכאל, “אתה לא ממש לבד. צריך לעשן אחת בשעה, לפזר את רגעי החסד". “צר לי עליהם וצר לי גם עליי", הוא מקונן על הוריו שתלו תקווה (כמוהו) בבחורה אחת שהתאהבה בו, הילד שנהג “לזרוק את עצמו על הקיר", ושבפתק ששם בכותל ביקש רכבת חשמלית, כי חשב שלתקן אותו זאת משימה שגדולה מדי על אלוהים. אפרופו הבחור שהתאהב בו (“אף פעם לא הייתי המובן מאליו של אף אחד") הוא מסביר: “ענף, אם לא יקבל מספיק אור שמש, הוא יתקפל ויתפתל ויעשה כל מה שצריך כדי לקבל עוד אור. אני חייתי שם בחושך, וכמו רוב בני האדם לא עשיתי את מה שצריך כדי לקבל אור.
יפתח עשה את זה במקומי, שלח אותי לחפש מקום מואר, ועוד לא הבנתי אז מאיזה חושך הוא מדבר". ועל השכן הברזילאי, המורה שלו לגיטרה, מספר מיכאל: “לפעמים ירד עם חבילה של ופלים או סוכריות, וכעבור זמן קצר התקבצו סביבנו הילדים ואני הייתי במרכז. אז הוא הגן עליי מהבדידות שלי, ואחר כך הבדידות שלו הטרידה אותי, וידעתי שחבילת ופלים לא תעזור".
“מתוק זה מפייס", אומרת אחת הדמויות. ב"לא תאהב", ספר שפשוט אי אפשר לא לאהוב, יש מתיקות במינון הנכון, לצד כל הכאב הצורב, הומור עדין ומדויק שעוטף את הכל בשמיכה של פיוס ואופטימיות גם ברגעים העצובים ביותר וחסרי התקווה לכאורה, ויופי אמיתי שקורן מהדפים לאורך כל הדרך. כשדרור־פריאר מתבונן ממרחק של שנים במלך הכיתה ש"המלוכה נלקחה ממנו", אפשר להתנחם בכך שמלך חדש נולד, והציפייה לספרו הבא כבר בשיאה.