יש קשר (גם של שתיקה) ישיר בין הטקס הצה"לי שייערך ביום שני בשבוע הבא במערת המכפלה בחברון לבין השחיתות האזרחית, ובין שני אלה למערכת הבחירות הנוכחית. זהו משולש ברמודה שבו טובעת הדמוקרטיה בישראל. הטקס עצמו זניח, המשמעות שלו הרסנית. מדובר בחילופי מג"דים בחטיבת גבעתי שייערכו במערת המכפלה, והשאלה המתבקשת היא למה שמה.
לגבעתי יש אתר הנצחה במצודת יואב, כולל מוזיאון ההיסטוריה של החטיבה ואמפיתיאטרון שנועד בדיוק לטקסים מעין אלו. המצודה בעיראק סווידאן (הכפר הערבי שהיה במקום) היא בניין טגארט בריטי, ששלט על הדרך שהובילה ממרכז הארץ אל הנגב. היא קרויה על שמו של סא"ל יצחק דובנו, מפקד קיבוץ נגבה הסמוך למצודה, שנהרג בקרב על הקיבוץ (כינויו המחתרתי של דובנו בהגנה היה "יואב"). שמונה פעמים ניסו כוחות ההגנה לכבוש את המצודה. בפעם השמינית היא נכבשה לאחר שהותירה למרגלותיה כ־20 הרוגים ועשרות פצועים. מדובר בהיסטוריה המדממת של הקמת המדינה.
בצה"ל אומרים שאת ההחלטה על הטקס במערת המכפלה קיבלו "גורמים בגדוד". שניהם, מח"ט גבעתי והמג"ד הפורש, הם חובשי כיפות. ללא שמץ פרנויה וקונספירציה הייתי סקרן לדעת עם אילו רבנים התייעצו אותם גורמים. עד כאן עוד פעלול הדתה בחסות צה"ל: חיילים משונעים בפקודה ובת"ס תס"ח, רוצים או לא רוצים, לפס הייצור הלאומני־דתי. עוד צעד במדיניות קבועה שמטרתה לשכתב את ההיסטוריה של הקמת המדינה לצורכי הינדוס דעת הקהל, ועוד חלקיק בהוויה של צבא ישראל שהופך להיות צבא השם. וכך, במקביל לקמפיינים שמריצים היום מפלגות הימין הלאומני־דתי, צף לפתע בסייעתא דשמיא טקס צבאי בלב הגטו הפלסטיני. אולי גם לעילוי נשמתו של ברוך גולדשטיין.
אני מקווה שכל אדם סביר מבין למי מצביעים אותם "גורמים" צה"ליים שהמליצו על קיום הטקס בזירת הפשע של גולדשטיין. מעניין אם יש בגדוד חייל או חיילת שמבינים במה מדובר ומסרבים להצטרף למלחמת הבחירות של אותם "גורמים בגדוד". אני לא בטוח ש"הגורמים" מודעים לקשר שבין העלמת ההיסטוריה של מלחמת העצמאות והשימוש שנעשה בהיסטוריה חדשה ככלי במלחמות הבחירות. בסופו של דבר הם פחות "גורמים" ויותר תינוקות שנשבו. האחראים האמיתיים והבלבדיים הם הרמטכ"ל ומפקד פיקוד המרכז שמבזים את ההיסטוריה.
עד כאן השחתת צה"ל, מכאן ואילך הקשר להשחתת המידות האזרחיות: לציונות הדתית־לאומנית הייתה נוכחות דומיננטית בממשלות ישראל, בייחוד בשנות נתניהו, שהיו המושחתות מכולן. מעולם לא ניהלה הציונות הדתית־לאומנית מלחמה של ממש בשחיתות. זה היה די נוח מבחינתה להתעלם ממעללי שותפיה לקואליציה. הטכניקה היא להעלים עין ויד רוחצת יד, מגפני דרך סמוטריץ' עד דרעי. אלה גנבו את הקופה ואלה את הדעת.
ברמה האישית אגב, רובם של חובשי הכיפות של הציונות הדתית־לאומנית בצומתי הכרעות אינם מושחתים, אבל הג'וב שלהם הוא להשתלב, לצבור נקודות הכרעה ולא להתקוטט עם שותפיהם לשלטון. הרבנים ועסקניהם, מדרוקמן עד בן גביר, כבר ידעו איך לשחק עם הנקודות האלה ולהעלים את אחריותם למצב הנוכחי של מדינת ישראל: שחיתות מבית ומלחמות נצח בחוץ.
הסערה המושלמת
הבחירות של היום הן הזדמנות מצוינת לשים על השולחן נושאי מחלוקת ולנסות לשכנע את הציבור. הבעיה היא שזה לא עובד, ואתם יודעים למה: כן ביבי, לא ביבי. האיש הזה נדחף כאחוז דיבוק לכל פריים כשהוא שואב את כל החמצן שבחדר, ותסמכו על שותפיו ועל שופרותיו שיידעו לנצל את התופעה הזו עד יום הקלפי. הקואליציה הנוכחית מנסה לנהל את המדינה כאילו אין מערכת בחירות ואת מערכת הבחירות כאילו אין ביבי, כאשר הרעיון (הכה תמים) שאת הציבור מעניינים נושאים כמו יוקר המחיה או הביטחון האישי והלאומי. או הגינות.
ואז מגיח ביבי של הסיגרים ומיד אחריו עממיקו שלנו בקמפיין אישי מטורלל של עבודות מע"צ ביתיות. חייבים להודות שהצירוף של שאיבת אבק עם שאיבת שמפניות הוא הסערה הסהרורית המושלמת: בנימין נתניהו משחק אותה הנדימן ביתי כאשר במקביל רצות סצינות משפטיות פרועות שלקוחות היישר ממסיבות שכרות בחצר ביזנטינית. וזה עד כדי כך מטורף שייתכן ובעוד זמן לא רב נגיע כולנו למסקנה שאהוד אולמרט צדק, ולרוע המזל יש נצלנים שלא אכפת להם.
שאלה: כמה ביטחון עצמי או עיוורון מוחלט דוחפים את נתניהו להצביע על מוצר בסופר ולפלוט בבריטון מגחיך תראו כמה זה יקר ואתם יודעים מי יוזיל אותו. אלא שיש שיטה בשיגעון, וזה בדיוק מה ששותפיו לבלוק מצפים ממנו: שיבלום באמצעות הצגת היחיד ההזויה הזו כל דיון בנושאי מחלוקת אמיתיים. בתנאי כמובן שימשיך להחזיק ב־30 פלוס המנדטים שלו והם ידאגו ל־61. ואם אתם סבורים שדרוקמן את סמוטריץ' ודרעי את גפני הם תמימים שאינם מסוגלים להבין את הסיטואציה ולנצל אותה ואת נתניהו - אתם התמימים.
לא פחות מרתק ועלוב מנוהל המוקיון הוא תפקודם של תומכיו. מילא הפוליטיקאים חברי הכנסת, שאצלם לא ברור עד כמה הם שוטים, עיוורים או ציניקנים. מאי גולן "לא מכירה אדם פחות נהנתן מנתניהו", ויואב קיש מאיים על היועצת המשפטית ש"תוחלף מיידית כשנחזור לשלטון" אם תתמוך בגנץ במינוי הרמטכ"ל הבא ועוד ועוד. אגב, מינוי שהפך נושא (גם חשוב וגם פוליטי) במערכת הבחירות. אין לי מושג כיצד אייל זמיר, "מועמדו" של נתניהו, או הרצי הלוי או יואל סטריק יתפקדו כרמטכ"ל, פרט לתחושה עמומה שכל מינוי אחר הוא מינוי שפוי לעומת אייל זמיר, שהוא מינוי שבוי. זמיר נדחף להיות סגן רמטכ"ל בלחץ נתניהו, והכלל לגביו הוא "ביבי נגע בך, אתה נגוע".
התמיכה בנתניהו עבור הפוליטיקאים היא פשוטה: הקדמת? קודמת; אצל השופרות בתקשורת זה מורכב יותר, משום שעיתונאי, איש תקשורת, אמור לספר סיפור מורכב יותר, ואני תמיד תוהה עד כמה המשפררים מודעים לשופריותם, כלומר למינון האמת בסיפורים שלהם. אירועים מביכים במשפחת נתניהו מצטברים בימים אלה למסת מדמנה שלא ניתן להתעלם ממנה. קצת מכמיר לראות ביביסטים ותיקים מנסים לארגן לעצמם אליבי אליבא דנתניהו מול הביביסטים שעדיין לא רואים ולא שומעים ומדבררים על אוטומט.
כצפוי, הסגנון של המרחיקים עצמם מהפגע רע ביבי הוא בסגנון "כמו שכתבתי פעם", "כמו שאמרתי פעם", "כמו שהבנתי כבר אז" וכו'. כאילו לא ברור שבסופו של דבר זוהי בסך הכל קטטה חמולתית שתסתיים ברגע שבו כולם, כאיש אחד, יצביעו לבלוק שבראשו יעמוד אתם יודעים מי.