"פתאום התחלתי להעריץ את ההורים שלי": הזכרונות המטלטלים מהשואה שהפכו לסרט

עד גיל 60־65 לא ידעתי מיהם ההורים שלי", אומר עו"ד שמעון לביא (לוקביצקי), בנם של מונדק וחנה לוקביצקי ז"ל, שעל סמך סיפורם המיוחד הופק הסרט "הפרטיזן עם מצלמת הלייקה", המתמודד במסגרת התחרות לקולנוע ישראלי תיעודי בפסטיבל הקולנוע ירושלים ה־39. "ידעתי שהוריי ניצולי שואה. ידעתי שהם היו פרטיזנים. אבל למה שידענו קראנו 'הומור שחור'. היינו משפחה מאוד קטנה, ארבעה בארוחות שישי.

ההורים היו מספרים מעין אנקדוטות על תקופות הפרטיזניות, אבל בסגנון של 'כמה אמא גיבורה ואבא גיבור'. צוחקים ועוברים הלאה. מעולם הם לא נכנסו לפרטים. לא הבנתי אפילו מה זה פרטיזנים. הם מיעטו לספר, מיעטו לדבר. לא דיברו בבית על השואה".

הסיפור מסופר בעזרת חומרים נדירים שתיעד מונדק במצלמתו. לאורך כל השנים שבהן שהה ביערות הוא החזיק מצלמה שתיעדה את המתרחש שם. הצילומים מאותה תקופה נמצאים כיום באלבום בביתו של בנו ("כוונתי בעתיד היא לתרום את זה ל"יד ושם").
הסרט יוקרן בהקרנת בכורה עולמית בפסטיבל הקולנוע ירושלים ב־24 ביולי, הקרנה שנייה ב־31 ביולי, ובהמשך השנה ישודר גם בכאן 11.

כרעם ביום בהיר
מונדק לוקביצקי נולד ב־1921 בוורשה או בלבוב ("הגרסאות סותרות", אומר בנו). חנה נולדה ב־1922 בלובצ'וב שבפולין. "אבא היה יהודי חילוני, כמעט על סף התבוללות, ואמא הייתה בת לחסידי בעלז, חרדית. שני קצוות קיצוניים של הקשת היהודית", מספר הבן. "אבא נפטר ב־2004, אמא ב־1990. ב־1948 ההורים הגיעו ארצה עם אחי הבכור ואיתי.

שנינו נקראנו על שם הסבים שנרצחו בשואה: יוסף, הנקרא על שם סבא מצד אבא; ואני, שמעון, על שם סבא מצד אמא. לאורך השנים אבא עסק בארץ בצילום, הדבר שידע לעשות מצוין, עוד מתקופת הפרטיזנים".

הסיפור של חנה ומונדק מתחיל בעצם בשנת 1941, "אז אבא הצטרף למחתרת הפולנית והפך לפרטיזן ביערות", מספר הבן שמעון. "ואילו אמא, בסוף 1941, כשהגרמנים נכנסו, נלקחה להיות שפחת מין של ראש משטרת העזר האוקראינית שהייתה בקרבת מקום מגוריה. היא הייתה יפה, והוא אנס אותה במשך שלושה ימים. היא הצליחה לרצוח את האוקראיני, הציתה את המפקדה האוקראינית בלובצ'וב וברחה להורים שלה.

בדיוק בזמן הזה, בדצמבר 1941, אבא שלי הגיע ללובצ'וב להוציא יהודים, להציל אותם, ולקחת גם את הארוסה שלו איתו. אמא שלי הסתתרה יחד עם אותה ארוסה, שבסופו של דבר נרצחה. כולם סירבו ללכת איתו, ואז אבא של אמא שלי בא אליו ואמר: 'קח את הבת שלי', ונתן לו קצת זהב. ככה הם בעצם הכירו, ושניהם מספרים שלקח אותה לא כי אהב אותה. לסיפור הזה ולסיפורים נוספים נחשפתי רק בגיל 70 בערך".
איך בעצם נחשפת לכל המידע הזה?

"על אלבום התמונות ידעתי כל הזמן, אבל אף פעם לא הסתכלנו בו כמו שהיום מסתכלים בו. לא התייחסנו לזה. חברת משפחה מלובצ'וב, שהכירה את ההורים שלי סיפרה לי על מישהי נוספת מלובצ'וב, שעשתה מעין עבודת שורשים על משפחתה בשואה, ושאלה אם אני רוצה לבוא איתה. בסוף המצגת החברה אמרה לאישה המארחת: 'תשמעי, הסיפור שלך באמת יפה, אבל הסיפור של אבא שלו - ומצביעה עליי - את לא מגיעה לשם בכלל. אני אז בן 62־63 ולא מבין על מה היא מדברת בכלל. זה הכה בי כרעם ביום בהיר".

מה עשית?
"חזרתי הביתה, לקחתי את הספר "Keep Yelling" שכתב מורי (משה) הופמן, ניצול שחי באוסטרליה, והיה עם אבא שלי בפרטיזנים. הספר היה אצלי כבר כמה שנים, אבל לא נגעתי בו. התחלתי לקרוא בו בפעם הראשונה והזדעזעתי. בפעם הראשונה נחשפתי לחלק מהסיפורים שאדם שלישי מספר על ההורים שלי. כמה ימים לאחר מכן הלכתי ל'יד ושם'. עד אז אפילו את שמות האחים של הוריי שנספו לא ידעתי.

ביקשתי מגברת נחמדה דפי עד, ואז פתאום היא אומרת, 'אבא שלך נתן פה עדות'. היא לוחצת על הכפתור ושמעתי את הקול שלו בפולנית. הזדעזעתי. אמרתי לה: 'תעצרי, אני יכול לקבל תמלול?'. לקח לי שלושה חודשים עד שהייתי מסוגל לקרוא את זה".

בהמשך, מספר שמעון, "גם נסעתי ללובצ'וב עם הבן שלי, אור, והגעתי לבית המשפחה. יצאה גברת זקנה, הסתכלה על הבן שלי ואמרה: 'מונדק, מונדק' (מפני שהיו דומים בגיל הזה), כאילו המת קם לתחייה. נפגשתי גם עם איזה היסטוריון שאמר לי: 'מונדק לוקביצקי, גיבור לאומי פולני'. זו הפעם הראשונה שטפחה המציאות על פניי. עד אז לא באמת ידעתי מה הוא עשה במלחמה".

כל הזמן איתו
לדבריו, באלבום מתקופת היות אביו בפרטיזנים "ישנן כ־80 תמונות שצילם בשנים 1941־1944 עד שהגיעו הרוסים. בין התמונות גם תמונות מרגעי השחרור, שבהם הם מתאחדים עם הצבא הרוסי. העובדה שאבא תיעד את הכל היא תופעה חריגה מאוד. המצלמה הייתה כל הזמן איתו, ועד היום יש לי אותה. אבא היה נותן את הנגטיבים לאדם בכיר מ'ארמיה קריובה', והוא היה מביא אותם לצלם פולני בלובצ'וב. היו מפתחים את זה וככל הנראה מחזירים את התמונות לאבא שלי".

בין התמונות נמצאות תמונות שבהן מופיעים חנה ומונדק. באחת התמונות נראית קבוצת פרטיזנים שיושבים בקרחת יער ואוכלים, כשלצדם אישה יהודייה שהוצאה זמן קצר לאחר מכן להורג בגלל שיתוף פעולה עם הנאצים. "הגרמנים והאוקראינים ידעו על הפעילות שלהם, ידעו שביערות האלה יש קבוצת פרטיזנים, ולא הצליחו לתפוס אותם", מספר שמעון.

"בשלב מסוים הנאצים תפסו אישה צעירה, גם היא מלובצ'וב, עם התינוק שלה. הנאצים רצחו את אביה ואת בעלה, ונשארו רק היא והתינוק. הם ידעו שזו נקודת התורפה שלה, ושלחו אותה ליערות כאילו היא רוצה לברוח ולהסתתר, על מנת שתדווח להם. באיזשהו שלב אבא חשד בה וביקש מאחד הבכירים שבקבוצה לבדוק את הסיפור שלה. התברר שהיא משתפת פעולה, וכשאבא התעמת איתה, היא הודתה".

איך הוא הגיב?
"הם שאלו אותה: 'איך את עושה לנו את זה?', ואז האישה עשתה את טעות חייה והתחילה לברוח. הם רדפו אחריה והרגו אותה. ואז מגיע קטע פסיכי: הם לא השאירו את גופתה ביער, אלא לקחו אותה לבית הקברות היהודי בלובצ'וב, קברו אותה ואמרו עליה קדיש".
גם חנה עצמה, מספר הבן שמעון, השתתפה בהוצאה להורג של גרמנים ומשתפי פעולה: "היה למשל מקרה שבו איכרים מכרו משפחה יהודית תמורת קילו סוכר ובקבוק וודקה. הפרטיזנים הגיעו אליהם וירו בהם בעודם מתחננים על חייהם. גם אמא ירתה".

איך זה לקלוט פתאום את כל הדברים שעשתה אמך בזמן השואה?
"עד שנולדו לאמי נכדים, היא כמעט שלא הציגה שום רכות, חיבה, נשיקה. היא לא הייתה המובן הקלאסי של אם. היא הייתה מאוד קרה, אבא היה מאוד אמוציונלי. השואה גם הפכה את אבא לחצי מטורף, היה קשה לחיות איתו. היינו באים לאמא כדי שתגונן עלינו. כיום, כשאני חושב על הדברים, אני רואה את אמא שלי, שעם פרוץ המלחמה הייתה ילדה חסידת בעלז, שלמדה בבנות יעקב, שראתה איך נאצים ומשתפי הפעולה מוציאים להורג יהודים, ושכאמור גם נאנסה במשך שלושה ימים. היום אני מבין שהיא הפכה לסוג של מכונה. תחושת הנקמה שלה הייתה כל כך גדולה, שמה שעשתה אחר כך כבר היה לי ברור לחלוטין.

"אבל אמא, לעומת אבא", מוסיף שמעון, "ידעה לשים לזה סוף כשנגמרה המלחמה.  ואילו אבא במשך תקופה מסוימת לאחר תום המלחמה המשיך להוציא להורג משתפי פעולה, כשהיה בקרקוב לפני שהחליט לעלות לארץ. היו להם הרבה ויכוחים בבית על הדבר הזה. אבל למרות שאמא הפסיקה עם זה, היא לא יכלה לחזור לעצמה ולהיות אם רגשנית, מחבקת ועוטפת".

איך הרגשת כשצפית בסרט?
"מלווה אותי בסיפור הזה תחושה איומה של מצפון לא נקי כלפי ההורים שלי. אנחנו, הצברים, דחינו, בזנו, לא התייחסנו לניצולי השואה. תמיד הלכנו או לפניהם או אחריהם, ממש דחינו אותם מעלינו, שלא יזהו אותנו איתם. הם היו מבחינתנו יצורים גלותיים. ככה חייתי עד גיל 60־65, ופתאום אני מקבל סטירת לחי ואומר לעצמי: תראה מה שהם עברו. אני הייתי מסוגל לעשות את אותם הדברים? פתאום התחלתי להעריץ את ההורים שלי. איזו תעוזת נפש צריכה להיות לאנשים האלה, שאמרו: לא עוד, אנחנו לא רק שורדים, אנחנו גם לוחמים! ועל זה אני מכה על חטא. חטאנו כלפיהם".