אני רוצה להכריז בזאת על הקמת מפלגת "דווקא", המפלגה היחידה שאין בה ימין או שמאל, היא לא מרכז ולא שוליים, היא קונצנזואלית וגם ויראלית. היא המפלגה היחידה שתצליח להוציא מהבית את סרבני ההצבעה, את אלה שמאסו בבחירות, בגרפים, בהטיות, באיחודים, בפירודים, בהסכמים, בהבטחות. כי אם יש משהו שאנחנו טובים בו באופן גורף, זה ההייטק, קרב מגע ודווקא.
נדמה שמפלגת דווקא היא זו ששולטת בהלך הרוח של הציבור הישראלי, או "אזרחי ישראל", כמו שאוהבים לכנות אותנו בכל נאום של פוליטיקאי מחויט. "אזרחי ישראל", צמד המילים המצמית הזה, שמזכיר לי שנזיפה עומדת להגיע כשמישהו קורא לי בשמי המלא. טליה לוין, גשי בבקשה לכאן. אני פה, הנה אני, מה עשיתי עכשיו?
אנחנו, "אזרחי ישראל", נקראים שוב להקשב, בזמן שהם מספרים לנו ש"אנחנו כאן בשבילכם ועבורכם ונעשה ונצליח, ונקדם ונבטיח". רק שעכשיו אנחנו אלה שצריכים למלא את חלקנו. אבל מרוב הבטחות, המוח שלי - שעמוס גם כך באינפורמציה שרובה לא חיונית לקיומי היומיומי - מכבה את עצמו באופן אוטומטי למצב שינה. מיוט. כל מה שאני רואה לנגד עיניי כשאני מדליקה את הטלוויזיה או המחשב הוא בליל של בובות חרצופים עם שפתיים נעות, ללא קול שבוקע מפיהן.
כשאמרתי למישהו שאני שוקלת לא לצאת להצביע, כל עוד השיטה לא משתנה, הוא ענה לי: אז למי את עושה דווקא? אולי רק לעצמך. וככל שהזמן חולף ואני מדברת עם יותר ויותר אנשים שאוחזים באותה הגישה, אני מתחילה להבין שאולי דווקא מפלגת דווקא היא שתצליח להוציא אותנו מהמעגל האינסופי המייאש הזה.
כשהייתי ילדה ומישהו ממוריי, מחבריי או מהמדריכים שלי היה מטיל ספק ביכולותיי ואומר לי דברים כמו "לא כדאי לך", "את לא בנויה לזה", "אולי כדאי שתבחרי ג'אז ולא בלט, אורגן ולא פסנתר", "לא, מתמטיקה זה לא בשבילך", אז אמא שלי הייתה אומרת לי: תעשי לו דווקא. זאת אומרת, אם מתחשק לך לעשות משהו שלא עולה בקנה אחד עם ההמלצות של היתר, ובכל זאת את רוצה - תעשי דווקא. תוכיחי שאת יכולה להצליח היכן שאלה שלא מאמינים בך נכשלו.
מאז גיל 10 בערך אני נושאת בגאווה את דגל הדווקא. עם השנים הדווקא שלי הפך מאקט מקדם גם לאקט מתריס. אבל ככה זה כשחיים כאן. אני, טליה לוין, דווקאית מדופלמת, ברשתות החברתיות לפעמים מכנים את הדווקא שלי כהטרלה ובצדק. כן, אני אוהבת לעשות דווקא בעיקר למי שמרגיז אותי, לשמאלנים ולימניים, ולמי שחושבים שהשמש זורחת להם מתוך לב האגו של עצמם, לפוליטיקאים שמצייצים ססמאות. דווקא הוא הספורט הלאומי החדש, ענף אולימפי שעתידו להיות מוצלח כמעט כמו ג'ודו.
אבל לא רק לפוליטיקאים אני דווקאית. מסתבר שההוויה הישראלית בתוספת מאה אחוזי לחות של קיץ מוציאים ממני את מיטב הדווקאיות המדופלמת בימים אלה, לא תמיד בקטע חיובי. אני עושה דווקא לנהגי מוניות שמתעקשים לא לעשות סיבוב פרסה כדי להוריד אותי בדיוק בכתובת המבוקשת; לשליחים שמתעקשים שארד ארבע קומות, כדי לסחוב בעצמי במעלית את ההזמנה שעבור השליחות שלה שילמתי מחיר מופקע; לאנשי מקצוע זרים שנכנסים אליי הביתה ושואלים אותי "כמה אני משלמת"; לאישה הזרה שלא התביישה לשאול אותי ביום ההולדת שלי אם אני מתכננת ילדים, ואם אני מבינה שהשעון הביולוגי שלי עומד להיעצר; ולכל מי שחושב שפאסיב־אגרסיב הוא הדרך הסלולה אל לבי.
לפעמים אני תוהה למה אני צריכה את הדווקא המתריס. למה להגיב, להטריל בחזרה ולא לשחרר את הדווקאים האחרים שמתמגנטים אליי ולהמשיך הלאה, בנחת? בכל זאת, עשיתי פעם או פעמיים מדיטציה בחיי, ואני מדי פעם מפרסמת בסטורי באינסטגרם משפטי זן מעצימים. אני מבינה שהכעס שלי על הזולת הוא בסך הכל השתקפות שלי אצל אחרים, דווקאיות מושכת דווקאים, אז למה את מתפלאת כל כך?
מדי פעם זה מצליח. אני מצליחה להניח את הבלי העולם הזה והמדינה הזאת בצד, לשבת עם כוס קפה על שפת נחל ולחשוב שאני בנואיבה של שנות ה־70. אלא שאז מגיעים עוד כמה דווקאים ישראלים מאחוריי ומתחילים לעשות רעש. דווקא. "עלק נחל, שקט יהיה לנו בקבר".
ללא צל של ספק, אם נתאחד כולנו, כל הדווקאים המקומיים, אנחנו עתידים לנצח לא רק את השיטה, אלא את החיים עצמם. ויש לי כבר סלוגן מנצח: "למה מי מת".