הנה מה שידוע לנו בוודאות: ביום שני, שניים ביולי, בשעה שלוש אחר הצהריים, ישבה יסמין שכטר, ממשפחת שכטר, בקפה "תוצרת הארץ" שברחוב מסריק בתל אביב, עם בעלה דוד (דודי) פרץ ובתם בת השלוש וחצי. עוד ידוע ששכטר נראתה משוחחת עם אדם במכונית כסופה ואז נכנסת לאותה מכונית. מאותו הרגע היא לא נראתה עוד. בחוץ היו שלושים וחמש מעלות בצל עם שמונים ושניים אחוזי לחות. כעבור חצי שעה נשמעה האזעקה הראשונה. בזאת מסתיימים הדברים שידועים לנו בוודאות.
יסמין שכטר נעלמה בלי דרמות. אף אחד אפילו לא שם לב. לא מיד בכל אופן. אולי בגלל שאנשים לא מצפים מהיפים והעשירים להיעלם בסתמיות. מן הראוי היה שתהיה איזו יאכטה שמסיפונה אפשר ליפול, או אולי להידחף. אבל את יסמין שכטר לא עניין לעשות מה שראוי, ובמובן הזה היא היתה אכזבה ואפילו מטרד עבור משפחת שכטר, אחת מחמש המשפחות העשירות במשק ובלי ספק החזקה מחמישתן.
לפי מה שבעלה, דודי פרץ, סיפר בהמשך, הבת שלהם, לילי, שפכה את כוס מיץ הגזר שלה על השולחן, ולכן הוא רץ פנימה להביא מגבות נייר, לספוג את המיץ לפני שהוא יכתים את השמלה שלה, שנתפרה מכותנה אורגנית בצבע טבעי. הוא ספג את המיץ, שכבר זלג למדרכה ומשך אליו ארבעה זבובי קיץ ירוקים ואז, בעצבנות מסוימת, כי החום היה בלתי נסבל והוא התחיל להזיע בלי שום אלגנטיות בחולצת הפשתן שלו, הלך לזרוק את מגבות הנייר בפח שליד הספסל, מתחת לפיקוס הקדוש. אז הוא חיפש את המלצרית האטית עם השיער הכחול כדי שתנקה כמו שצריך את השולחן והמדרכה. עם כל הכבוד, זה לא היה התפקיד שלו. יסמין כבר ביקשה ממנה שלוש פעמים לפתוח את השמשייה המחורבנת, וגם את זה היא לא עשתה. הוא ניגש ופתח את השמשייה בעצמו, ורק אז הוא שם לב שלילי יושבת לבד ושיסמין לא שם. לא עם לילי, לא יושבת ומעשנת על הספסל שמתחת לעץ, לא עומדת ומדברת עם בעל המקום הגבוה והמשופם. הוא נזכר שכשאבא שלו מת הוא חשב כמה זה מוזר, שכשמישהו חי הוא תופס רק חלל אחד בכל רגע נתון, אבל כשהוא איננו, ההיעדר שלו ממלא את כל החללים כל הזמן. הוא העיף מעצמו את המחשבה המדכאת הזאת וחזר לשולחן.
"לילי, מותק, איפה אמא?"
לילי בדיוק החזיקה בפה קצה של כפית ארוכה, שעליה איזנה עגבניית שרי. היא הניעה את הראש מצד לצד באטיות בניסיון לא להפיל את העגבנייה.
"לייילי, איפה אמא?"
לילי הורידה את העגבנייה מהכפית ואז הוציאה את הכפית מהפה.
"אמא נסעה באוטו".
"איזה אוטו?"
"אוטו כסף".
"איזה אוטו כסף? שלנו?"
"לא אבא, לא ג'יפ, אוטו".
דודי לקח נשימה עמוקה.
"לילו, אולי אמא אמרה שהיא הולכת לקנות סיגריות?"
"לא, אבא, אמא נסעה באוטו כסף", התרגזה לילי.
"טוב, מותק, אמא אמרה משהו?"
"כן. אמא אמרה להגיד לאבא ׳סיו בד אין'".
דודי לקח עוד נשימה עמוקה ואמר לעצמו שכדאי לעצור את השיחה הזאת כאן. הוא התיישב ליד הבת שלו, לקח שלוק גדול מהסודה שכבר לא היתה קרה והתקשר לאשתו. תיק הבירקין שלה, שהיה מונח על הכיסא לידו, השמיע רינגטון של פעמוני עזים. דודי לא זכר רגע שבו הטלפון של יסמין לא היה עליה. הוא שפשף לעצמו את קו הלסת הלוך ושוב. בשכמה השמאלית שלו החל להיבנות מתח. "יאללה, בואי נלך למצוא את אמא", הוא אמר.
הוא הניח שטר של מאה מתחת לכלי עם שקיות הסוכר, ועם לילי בידיים והתיק של יסמין על הכתף התחיל ללכת לפיצוצייה, שבה היתה אשתו קונה סיגריה בשני־שקל כדי להרגיש שכונה. האזעקה הראשונה תפסה אותם בדרך. נהמה עמוקה שבקעה מהשאול. קו שמונה־עשרה נעצר לידם ואחריו כמה מכוניות. האנשים פלטו את עצמם החוצה, ומכיוון שלא זכרו אם הם אמורים להשתופף או לשכב עם הידיים על הראש, ביצעו ליתר ביטחון שילוב של השניים. אישה צעירה חילצה תינוקת מהסלקל ורצה לבניין הסמוך. אישה מבוגרת פתחה לה את דלת הבניין. דודי רץ פנימה בעקבותיהן למטה אל המקלט.
"בני זונות, בני אלף, שיישרפו בגיהינום", סינן ברגש בחור מיוזע.
"אה, כי עזה זה לא הגיהינום", ענתה לו בחורה בבגדי פילאטיס. "ואם אותך היו מפגיזים מהאוויר שבוע?"
הוא הספיק להגיד רק, "יה חתיכת יפת־נפש", כשאנגלוסקסית עם תאומים בני שלוש קטעה אותו, וביקשה באנגלית שיפסיקו לדבר על הפצצות, כי לבנים שלה יהיו סיוטים בלילה. המיוזע לכסן מבט עוין. אבל פילאטיס כבר הסתכלה בהפגנתיות לעבר ערימת כיסאות כתר פלסטיק ושני זוגות אופניים, שהיו מאוחסנים שם בין המלחמות.
"אבא, למה הלכנו אל פה?", שאלה לילי. התאומים של האנגלוסקסית חזרו מיד על השאלה, אבל לדודי לא היתה תשובה טובה בשלוף. הוא שפשף לעצמו בכוח את קו הלסת הלוך ושוב והריץ בראשו את כל השיחות שלו עם יסמין מהיומיים האחרונים וגם את הריב הגדול. המקלט הריח כמו המלתחות של אולם הספורט ביסודי; זיעת קיץ, מזרנים מעופשים ופחד גולמי. האמא הטרייה בכתה בלי קול, וכולם חיכו לשמוע מה קורה בחוץ. נפילה? יירוט? הרינגטון של דודי הקפיץ אותם. השם "יסמין כפרה" הופיע על הצג ודודי הרגיש את ההקלה משחררת לו את הלסת והחזה.
"מאמי, איפה את?", הוא לחש לתוך הטלפון.
יסמין לא ענתה.
"מאמי. יסמיני. יסמין".
שקט.
דודי עצם עיניים לרגע, ואז הכניס את הטלפון שלו לכיס האחורי, וביד שהתפנתה הוציא את הטלפון של יסמין מהתיק שלה וכיבה את השיחה אליו שנלחצה בטעות. הוא אמר תודה או בהצלחה לאחרים ויצא עם לילי לרחוב, שהחל להתמלא באנשים תשושים וסתורים. הוא הוריד את הבת שלו מהידיים, ותחושה עצומה ולא מוכרת של חוסר אונים סגרה עליו.
"אחותי, תעני, פליז תעני", זמררה תילי — בת עשרים וקצת שנראתה כמו שלגייה — בזמן שניסתה לתפוס את מזי בפעם הרביעית באותו הבוקר. היא אמרה לעצמה, בטון רציונלי, שמבחינה סטטיסטית אין שום סיבה לדאגה. גם אם מביאים בחשבון את הלילה ההוא לפני שנתיים. אחר כך היא תהתה לרגע אם בעצם, מבחינה סטטיסטית כמובן, מזי נחשבת מרקע של מצוקה, ואיך זה משפיע על הסיכוי שהכול בסדר או לא בסדר. ואז הגיעה למסקנה שאין לה מספיק מידע בנושא כדי להכריע, וחשבה שהיא צריכה לברר בהזדמנות הראשונה. היא רכבה על האופניים הלא־חשמליים שלה במעלה שדרות ח"ן. בפינה של נצח ישראל והשדרה עמד ריח חזק של נבלה, והיא עצרה את הנשימה כדי לא לשאוף פנימה חלקיקי חתול מת, אפילו שהיא ידעה שלא ככה זה עובד. היא הרגישה בגועל איך הזיעה זורמת מתחתית החזייה שלה לכיוון הטבור בשני ערוצים, והכניסה את הבטן כדי לצמצם מגע בין הזיעה לחולצה.
עכשיו היא הפסיקה לפזם "אחותי תעני" והחלה לפזם "בבקשה שלא תהיה אזעקה, בבקשה שלא תהיה אזעקה". במלחמה הקודמת אזעקה אחת תפסה אותה על האופניים בעלייה של רוטשילד, ומשום־מה היא ירדה מהאופניים וניסתה לרוץ איתם ביד, הסתבכה בפדל, השתטחה, נקעה את הקרסול ורצתה להיעלם. ונוסף על הכול, כמה אופייני לה, זאת היתה אזעקת שווא. עכשיו, כשחצתה את כיכר הבימה, היא נזכרה שפעם היה מתחתיה מקלט אטומי, ותהתה אם הוא הפך למעשה לחניון, ומה זה אומר לגבי קיומו או אי־קיומו של מקלט אטומי. הכיכר בהקה בלובנה, ושני פועלים שחורים קרצפו אותה, אחד מחזיק זרנוק והשני מטאטא־ענק. תילי חצתה את מרמורק, נעצרה תחת השמש המרשעת והסתבכה עם נעילת האופניים לספסל רחוב, בגלל שהחדלי־אישים האלה בעירייה חישבו ומצאו שארבעה עמודי אופניים זה מספיק בול לארבעים זוגות שחנו שם בכל בוקר. בעצבים מרוטים היא נכנסה ל״לחמנינה״ לקנות עוגת יום הולדת למזי.
המעבר החד אל המזגן גרם לה להרגיש כמו פחית קולה שמישהו סוף־סוף פתח. מעט רגועה יותר, היא נעמדה מאחורי כמה אנשים שעשו חיקוי לא מוצלח של תור, והקשיבה להם מפטפטים עצמם לדעת; איפה הם היו בזמן האזעקה של תשע בערב ואיפה בשל אחת בלילה, ושיו איזה חום, זה לא החום זה הלחות, כשאנחנו היינו ילדים לא היה כזה חם, אני זוכר שהיה לנו רק מאוורר, אומרים שהקיץ הזה הוא הכי חם שהיה חמישים שנה, טוב נו, לזה מתכוונים בהתחממות גלובלית. "יצורים מגוחכים", היא חשבה, "שוב הפתיע אותנו החום, ודווקא בקיץ". היא תיעבה את הקיץ הישראלי, את הישראלים ואת ישראל, אף שהיתה ישראלית מלידה. הטלפון שלה צלצל.
"כן", ענתה תילי בטון אנטיפתי שבא לה בקלות באותו בוקר.
"שלום, אני מחפשת את מזי מוריס", אמרה אישה.
"היא לא פנויה כרגע". דימוי לא רצוני של מזי חצי לבושה קפץ לראשה. "אני יכולה לעזור?"
"עם מי אני מדברת?", חקרה האישה בטון של כסף.
"עם תילי", ענתה תילי.
"תסלחי לי, צילי, אבל מה את של גברת מוריס?"
"את רוצה להשאיר לה הודעה?"
"כן," אמרה כסף בעצבנות מסוימת, "תמסרי לה בבקשה שדוד פרץ מבקש לפגוש אותה היום בשלוש. מלון 'דייוויד אינטרקונטיננטל'. חדר הקינג־קלאב. דחוף".
"אני אמסור. ביי".
תילי גלגלה עיניים ושלחה למזי הודעת יום הולדת־שמח עניינית, כולל פרטי הפגישה המבוקשת. תוך עשר דקות היא כבר היתה בבניין של מזי, שם הפקידה את עוגת יום ההולדת בידיו של השכן ממול, בחור שאחותה בטח חשבה שהוא חתיך, ושהבזיק לעברה חיוך שהיה שמור בלעדית לנקבות בגילים עשרים ואחת עד שלושים וחמש ללא מוגבלויות. ואז, בעודה מזיעה את דרכה למשרד על האופניים, צלצל הטלפון שוב. זאת היתה כסף. "אני מדברת עם צילי? מר פרץ מבקש למסור שזה עניין של חיים ומוות".
הרומן "כליא ברק" ראה אור בהוצאת כנרת זמורה