יונה ברטל, מי שעבדה בלשכת ראש הממשלה יצחק רבין ובהמשך הייתה היועצת הקרובה ואשת סודו ואמונו של שמעון פרס, חוזרת בספר חדש, "יונה על שטיח אדום", לביקוריה לצדו בארמונות ובמעונותיהם של מנהיגים ברחבי העולם. בראיון למוסף היא נזכרת במחווה של המלכה אליזבת, בבדיחה של הנסיך צ'ארלס, בפגישות הסודיות עם הזוג נתניהו, במתנות שהוענקו לאפיפיור, ביחסים עם קלינטון, בסוד של אובמה, ברגע שבו פוטין הצדיע לה ובלילה שבו הבריחה את מדונה לבית הנשיא.

לחצו כאן וקבלו את עיתון מעריב לחודש מתנה למצטרפים חדשים>>> 

ב-2008 הזמינה אליזבת מלכת אנגליה את נשיא המדינה שמעון פרס ז"ל לביקור רשמי בארמון בקינגהאם כדי להעניק לו תואר אבירות. ההזמנה עוררה התרגשות אדירה במשכן הנשיא. “פרס היה מאושר", נזכרת יונה ברטל, היועצת הקרובה ואשת סודו ואמונו. “הוא כל הזמן אמר לנו בצחוק שכשיהיה ‘סר שמעון פרס' נצטרך להתייחס אליו בהתאם". ובעוד אנשי הנשיא מסתערים על ההכנות לנסיעה, התברר להם להוותם שעל פי כללי הפרוטוקול רק הנשיא יפגוש את המלכה, וכל הפמליה שלו תיאלץ להמתין לו בחוץ.

“הגענו לארמון, הובילו אותנו במערכת מסדרונות מסועפת, ואנחנו איימנו על פרס שאם המלכה לא תצא ללחוץ לנו את היד, נברח ונשאיר אותו לתעות במסדרונות העצומים לנצח", היא מחייכת. “ראש הפרוטוקול המלכותי, איש קטן עם שרשרת גדולה, קיבל את פנינו והוביל אותנו אל חדר המתנה מוזהב. הגישו לנו תה בספלי חרסינה ולחמניות סקונס והסבירו לפרס את כללי הטקס בפגישה עם המלכה, כמו למשל שאסור לפנות אליה עד שהיא לא פונה אליך. לא הקשבנו להוראות, כי ידענו שזה לא רלוונטי לנו. נקבעה פגישה קשיחה, 20 דקות על השעון, ופרס נכנס לחדרה של המלכה. עוברות 20 דקות והוא לא יוצא. חצי שעה ופרס עדיין שם. 

האיש עם השרשרת התחיל להזיע, אז ניגשתי אליו ואמרתי לו בצחוק שפרס בטח הקסים את המלכה, כי הנשיא שלנו תמיד מקסים את כל שומעיו. אבל האיש לא חייך, כי פרוטוקול הזמנים בארמון קדוש אצל הבריטים אפילו יותר מהתנ"ך. בינתיים הגיעו כמה גבירות בכובעים הדורים לפגישה הבאה והמתינו איתנו, אבל רק אחרי 45 דקות נשמע הפעמון שמבשר על סיום הפגישה. הלכתי לדלת לקבל את פני פרס ומצאתי את עצמי מול המלכה שיצאה אלינו מחייכת חיוך רחב. לא הקשבתי להוראות, ולכן בניגוד לכללים פניתי אליה מיוזמתי וגם קדתי לה קידה עמוקה. מיד אחריה יצא האביר הטרי שמעון פרס והסביר לנו בפשטות שהמלכה באה לפגוש אותנו ‘כי ביקשתי ממנה והיא לא יכלה לסרב'".

משם המשיכה הפמליה ל"קלארנס האוס", מעונו הפרטי של הנסיך צ'ארלס, שערך להם סיור בין חדרי הארמון. “זה היה ארמון עגמומי מאוד", מתארת ברטל. “הרהיטים של המלכה הסבתא כיכבו שם, כולל כמות לא אפשרית של גובלנים, מפיות רקומות וענתיקות. הזמינו אותנו לשבת על ספה רקומה בפרחי זהב שהייתה כל כך רכה ונפוחה שכמעט שקענו בתוכה. אחר כך סיימנו את הביקור בצילום משותף, וצ'ארלס שאל אם אני בטוחה שכדאי שהוא יצטרף לצילום כי הוא עלול לקלקל אותו, מין הומור בריטי כזה. בתמורה לחביבותו נמנעתי מלספר לו שיש קרע בספה ושהריפוד הציץ ממנה".

יונה ברטל עם הנסיך צ'ארלס (צילום: פרטי)
יונה ברטל עם הנסיך צ'ארלס (צילום: פרטי)

אצל ברטל שערורייה כזו לא הייתה עוברת בשתיקה. בתחילת דרכה המקצועית, כשהגיעה ללשכת ראש הממשלה המנוח יצחק רבין כמנהלת התכתובת שלו, גילתה לתדהמתה מקום מוזנח ועלוב. “במבואה היו רהיטים שידעו ימים טובים יותר, עציץ על סף התאבדות ושולחן שחוק", היא מספרת. “הייתי המומה, כי כשאת שומעת ‘לשכת ראש הממשלה', את רואה בעיני רוחך את ארמון האליזה, הבית הלבן. אבל היה שם חום ירושלמי וחביבות מצד ארבע העובדות החדשות שלי שהסתובבו במיני קצרצר ובגופיות. אחת מהן אפילו נעלה כפכפים". חודש התאפקה, ואז הנהיגה קוד לבוש, החליפה את הרהיטים השבורים והציבה עציץ מלא חיים בכניסה למקום הרגיש ביותר במדינה.

יונה ברטל עם יצחק רבין בלשכת ראש הממשלה (צילום: פרטי)
יונה ברטל עם יצחק רבין בלשכת ראש הממשלה (צילום: פרטי)

פחות משנה ליוותה ברטל את יצחק רבין ז"ל דרך ארגזי המכתבים שהגיעו אליו מכל שכבות הציבור בארץ ובעולם. היא הייתה הססמוגרף הלאומי: בימים קשים הגיעו מכתבים מלאי נאצה ואיום, ובימים של תקווה היו ציורים מלהיבים של יונה וזית. לאחר שנרצח, עברה ללשכתו של ראש הממשלה פרס והמשיכה כיד ימינו גם באופוזיציה וגם בבית הנשיא.

מערכת יחסים רגישה וקרובה נרקמה בין הצעירה המוכשרת והפוליטיקאי היצירתי שלא הפסיק לחלום ולא ידע להזדקן. ברטל מילאה בשירותו מגוון תפקידים החל מעוזרת מנהל לשכת ראש הממשלה ועד סמנכ"לית בית הנשיא. היא ליוותה את פרס במסעותיו ברחבי תבל, וביקרה יחד איתו בארמונות ובמעונות פרטיים של מנהיגים ושועי עולם. ברטל פגשה את הנשיאים ג'ורג' בוש האב והבן, ביל קלינטון, ברק אובמה, ולדימיר פוטין ועמנואל מקרון, את האפיפיור בנדיקטוס ה־16, את מארק צוקרברג ואת כוכבי־העל ג'ורג' קלוני, מדונה ואופרה ווינפרי. היא אירחה לצדו של פרס נשיאים ונסיכים, נטלה חלק במפגשים בילטרליים ואירועים היסטוריים, שחלק מהם נותרו חסויים עד היום.

יונה ברטל עם פוטין (צילום: פרטי)
יונה ברטל עם פוטין (צילום: פרטי)

כל זה כונס עתה לספר אוטוביוגרפי ראשון. “יונה על שטיח אדום" (הוצאת ידיעות ספרים) הוא אסופה מרתקת של סיפורים על מנהיגים, מדינות והתהליכים המחברים ביניהם. “חברות שלי ראו אותי מדלגת בטלוויזיה משטיח לשטיח, אז הן קראו לי ככה", מסבירה ברטל את שם הספר, “בפועל הייתי זבוב על הקיר באירועים הגדולים והאפיזודות הקטנות, ועכשיו הגיע הזמן לספר עליהם".

למה דווקא עכשיו?
“כי רציתי להנציח את המשפחה וההורים שלי ולהראות שלמרות שישראל קטנה ובקושי רואים אותה על הגלובוס, היא חדשנית ומשמעותית מאוד בתחומים מדיניים ובקרב מנהיגים בעולם. היה לי חשוב גם להסביר לילדים שלי על המסע של אמא שנעדרה לא מעט מהבית, ובעיקר רציתי לעודד נשים להנציח מסעות חיים. כי כשאני נכנסת לחנויות ספרים, אני רואה רק ביוגרפיות ומסע חיים של גברים. כל גנרל מוציא מסע חיים, כל מבקר מדינה, מנהיג או מנכ"ל מחבר אוטוביוגרפיה, אבל אני כמעט לא מוצאת מסעות חיים של נשים. אצלנו במרכז פרס יש חמש נשים פורצות דרך בתחומן, בתוכן עדי אלטשולר ומרסל מכלוף, ולאף אחת מהן אין ספר ביוגרפי".

הביוגרפיה של ברטל התחילה כמעט באקראי. כדוברת קבוצה כלכלית האחראית על בניית התחנה המרכזית החדשה בתל אביב, הזמינה את ראש הממשלה דאז רבין לגזור את הסרט בטקס הפתיחה. אז פגשה בו לראשונה. “בדיוק סיימתי את התפקיד וקיבלתי הצעה לעבוד כדוברת העיר כפר סבא", היא משחזרת. “הסכמתי בשמחה, כי הייתי אמא לשלושה ילדים קטנים ומקום העבודה היה חמש דקות מהבית, אבל אז הגיעה הצעה מלשכת ראש הממשלה לרכז את התכתובת של רבין ולעזור בכתיבת מכתבי ראש הממשלה למנהל הלשכה איתן הבר. אמרתי, אין סיכוי שאני מפספסת הזדמנות כזאת והבית יתאים את עצמו. אני מאוד אופטימית. פרס היה אומר שלפעמים אני אופטימית אפילו יותר ממנו. התקשרתי לראש עיריית כפר סבא והתנצלתי, אבל הוא אמר, יונה, גם אני הייתי הולך לרבין".

איך התרשמת ממנו?
“איתן הבר הכניס אותי אליו. אמרתי לו, באתי לכתוב, והוא הסתכל עליי משועשע ואמר, תכתבי, בהצלחה. כשהוא לא היה, הלשכה הייתה שקטה וריקה, אבל כשנכנס עם הקול שלו שממלא את כל החלל, הרגישו מאוד בנוכחותו. לא הייתה לי יותר מדי אינטראקציה אישית עם רבין. עבדתי יותר עם איתן הבר. נושא המשפחות השכולות היה הכי חשוב לשניהם. היה חוק בלשכה שאם נציג של משפחה שכולה פונה לפגישה או בקשה, עוזבים הכל ומוצאים לו מקום בלו"ז".

יש טענות על מעורבות בני משפחת נתניהו בענייני הלשכה. פגשת את לאה רבין או את ילדיה במשרדים?
“הילדים של רבין לא היו מעורבים בכלל. לאה השקיעה את כל מרצה באלו"ט והגיעה רק כשהיו אירועים שאשת ראש הממשלה צריכה להשתתף בהם, לא מעבר לזה. עבדתי עם רבין ופרס כשכיהנו כראשי ממשלה ושרי ביטחון, ופעם בשבוע בימי חמישי היינו יושבים בקריה בתל אביב. שם רבין היה הכי מאושר, כי הוא נורא אהב את הצבא והחיילים"

אבל הוא לא אהב את פרס.
“המזל שלי היה שהכרתי את שניהם הרבה אחרי הסיפורים שעברו ביניהם, ולמזלי לא הייתי בתוך האינטריגות. הגעתי בתקופה שהיה בה סוג של אופוריה גם ביחסים ביניהם, כי שניהם עבדו על אוסלו ועל ירדן. אבל הייתה תחרות. ראיתי את זה כשכתבו את הנאום לחתימה על הסכם השלום. היה קצת לחץ בלשכה, כי ידעו שפרס כותב בחסד ורצו שגם הנאום של רבין יהיה הכי טוב. הרגשתי את התחרות. לא הרגשתי איבה. וגם לא חיפשתי אותה".

אכן, התמזל מזלה של ברטל למצוא את עצמה בלשכת ראש הממשלה באחת התקופות האופטימיות שידעה המדינה. השקעות נחתמו, כבישים נסללו, הכלכלה פרחה, ולצד ההתנגדות הציבורית להסכמי אוסלו ולשלום עם ירדן, משהו באוויר התמלא בתקווה. “בכל שבוע היו דגלים חדשים, תרועות והמנונים בלשכת ראש הממשלה, כי עמדנו לחתום על הסכם השלום, ישראל הפכה לפייבוריטית ומנהיגים מכל העולם עלו אליה לרגל. הרגשתי שהרגליים שלי צועדות על כוכבים", היא אומרת.

למרות מכתבי האיום?
“היינו מקבלים ארגזים של מכתבי איום. בהתחלה לא ייחסנו לזה חשיבות. גם לא ראיתי את התמונות של רבין עם מדי האס־אס בדרך לירושלים, הייתי עיוורת. כשהיו מכתבים עם איום ספציפי כמו ‘אנחנו נהרוג אותך', העברתי מיד לשב"כ, אבל כשהיו מכתבים על גבול האיום, אמרנו, בואו ניתן לאנשים להתפרק, להתבטא. ומהצד השני ראינו את המגמה החיובית. היה מדהים לקבל מכתבים מלאי חמימות ותמיכה ושירים על השלום. כמה חודשים לפני חתימת ההסכם ליוויתי את איתן הבר לבית גבריאל בטבריה למשא ומתן על הנקודות האחרונות. הנציג הישראלי לשיחות, אליקים רובינשטיין, ישב עם הפרטנרים הירדנים ולימד אתם בדיחות ביידיש. ככה למדתי איך אפשר לשבור את הקרח".

זמן קצר לאחר מכן זימנו את אנשי הצוות והודיעו על תאריך חתימת הסכם השלום עם ירדן. “וביום עצמו הכל היה כל כך חגיגי", נזכרת ברטל. “האוהל הגדול, הכרים המוזהבים, עשרות הדגלים, במת הנואמים המכוסה קטיפה אדומה ומאות אנשי האבטחה שלנו ושל הירדנים שחלקם חבשו כאפיות אדומות מסורתיות, זה היה מזרח תיכון חדש. המטוס של הנשיא קלינטון ופמלייתו נחת וגם המלך חוסיין הגיע עם המלכה נור היפהפייה. אני זוכרת שכשהטקס התחיל וראש הממשלה הירדני אמר ‘זהו סוף עידן המלחמות'. חוסיין, שלא היה גבוה, הזדקף בכל גופו. רבין אמר ‘תינוקות נולדו הבוקר בירושלים, תינוקות נולדו הבוקר בעמאן. בוקר טוב לך, האם הירדנית. שלום לך, האם הישראלית. השלום שנולד היום נותן לכן תקווה גדולה שהבן שנולד לא יידע מלחמה ואת לא תדעי עוד צער. שלום וסלאם'. בשלב הזה נגמרה לי חבילת הטישו. פרס אמר ‘אני רואה מכאן את המדבר. הטבע יצר אותו חום, המדע יהפוך אותו לירוק. המלחמה הפכה אותו למת, השלום יהפוך אותו לחי'. ואז גם קלינטון דמע בגלל גרגרי חול שחדרו לעיניו, וכולנו בכינו עם המנהיגים שחתמו בספר".

שנה לאחר מכן נפגשו כולם בהלווייתו של רבין ז"ל. לפני כן היו עם החוגגים בכיכר, שרו עם ראש הממשלה המנוח במלוא הגרון. “היו התרעות על פיגוע, אז פחדתי קצת והסתכלתי אל הקהל לראות אם מסתתר בתוכו מחבל, אבל ראיתי רק נהרות של אדם שזרמו לכיכר והיו כל כך שמחים ומלאי תקווה", היא נזכרת. “בסוף הערב נכנסתי למכונית, וכמה דקות אחר כך שמעתי את החדשות. לא הבנתי, אמרתי, זה לא יכול להיות. הרי רק הרגע שרנו ביחד. זו הייתה טראומה אישית ולאומית".

החיבור של ברטל עם פרס לא היה מובן מאליו. בבוקר שלמחרת הרצח ישבו אנשי הלשכה טרוטי עיניים ושבורי לב בחדריהם והמתינו לשמוע מה יעלה בגורלם. “לפרס היה צוות משלו, ואני אמרתי בלבי, פרס כותב מדהים, הוא לא צריך מישהו שיכתוב את מכתביו. ואז פרס הגיע ואמר, אף אחד לא יעזוב בגלל הרצח, והשאיר את כולנו", היא מספרת.
התפקיד הרשמי של ברטל היה סגנית מנהל לשכת ראש הממשלה ושר הביטחון. בפועל, הפכה לאשת אמון והיועצת הקרובה. “בפן האישי היה לנו חיבור נדיר", היא אומרת, “פרס בטח בי והפקיד בידיי את הנושאים החשובים והרגישים ביותר, גם האישיים, ומצדי זכה בנאמנות טוטאלית. הייתה לויאליות בלשכה, לא היו הדלפות, ופרס גם לא נטר טינה. 

היו אנשים שממש בגדו בו פוליטית, והוא היה אומר לי, ‘יונה, תזמיני אותם לפגישה'. הייתי אומרת, ‘אני לא מזמינה, לא יכולה', אבל פרס אמר, ‘בסוף יש לנו אינטרס משותף'. פרס היה מנהיג יוצא מן הכלל. היה נותן לאנשים לעבוד, הוא לא היה צנטרליסט, הוא דגל בביזור, שהוא הדרך הכי טובה למשול. כשהפסדנו לנתניהו והוא הפך ליו"ר האופוזיציה, הפרויקט הסודי הראשון שהוא הטיל עליי היה חפיפה עם ראש הממשלה החדש. לפנות ערב היינו מחליפים מכונית, שאף אחד לא יגלה את העובדה שיו"ר מפלגת העבודה מסייע ליו"ר המפלגה היריבה, נוסעים לירושלים, נכנסים לבלפור ויושבים עם שרה וביבי עד השעות הקטנות של הלילה כדי לעשות חפיפה מסודרת על ההסכמים הכתובים והלא כתובים. יום אחד, בדרך חזור, אמרתי לפרס, אם החבר'ה שלך ממפלגת העבודה יידעו שאתה מבלה שעות ארוכות עם נתניהו, הם יעיפו אותך מהתפקיד. והוא אמר, ‘יונה, המדינה חשובה יותר מהמפלגה'".

איך התרשמת מאופיו של פרס?
"הוא היה כמו ילד. סקרן, חקרן, קשוב, וזה מה שהשאיר אותו צעיר, הוא אהב לשמוע את הדעות של כולם, מהנהג ועד האנשים שפגש בנושאים אחרים. הוא היה אוטודידקט. כל הזמן למד, כל הזמן יזם חדשנות. בוקר אחד אמר לי, ‘יונה אנחנו חייבים להיות ראשונים בננוטכנולוגיה'. אז אף אחד לא ידע בכלל מה זה. ומיד הקים צוות חשיבה. והוא יזם את התעשייה האווירית ואת הכור בדימונה בשנות ה־50, כשלא היה מה לאכול. בא ללוי אשכול ואמר לו, ‘חייבים להקים כור בעשרות מיליונים'. אז לוי אשכול אמר לו, ‘יונגר מן, תשחה טוב, תטבע עוד יותר טוב, אבל גרוש לא תראה ממני'. אז פרס עלה על מטוס לצרפת, עשה לובינג לנושא, הביא כספים ומומחים, והיום לפי מקורות זרים יש לנו מפעל אופניים שמרתיע ומגן על השכונה הסוערת. הוא היה נחוש ועקשן וגמיש ויצירתי, ואנחנו היינו להטוטנים. כל הזמן היו לנו כדורים מעופפים ביד".

וחסרונותיו?
“הוא היה חסר סבלנות לאנשים עצלים או למי שלא הבין על מה הוא מדבר. והוא לא שמר את זה לעצמו אלא אמר את זה בגלוי. הייתה בו מין נאיביות, הוא נתן אמון וסמך על אנשים, גם על הלא נכונים שהוליכו אותו שולל. למשל עמיר פרץ, שפרס נלחם כדי להכניס אותו למפלגה, ולימים פרץ התמודד נגדו וזכה. מצד אחד הוא היה אהוב על כל המנהיגים והסלבריטאים ומנטור לאנשים וכשרצינו לגייס אותם לטובת המדינה והתפוצות, פרס היה הנשק הסודי. אבל מצד שני הנושא הפוליטי היה אקסיומה. כשפרס התמודד מול נתניהו בבחירות לראשות הממשלה ב־96', היה ברור שהוא ינצח והפקס שלי בלשכה פלט אלפי הודעות תמיכה: ‘פרס, אתה נפלא, אתה ענק, אתה נהדר'. דקה אחרי שנודע שנתניהו ניצח, הפקס השתולל עם הודעות ‘נתניהו, אתה האחד והיחיד והנהדר והנפלא', ואלו היו אותם האנשים שכתבו לפרס. זה היה מדהים ומזעזע".

כינו אותו “לוזר", איך הוא התמודד עם ההפסדים?
“הייתי שם ביום הנורא שבו הוא הפסיד למשה קצב. כי יחסי הציבור שיצאו לאיש הזה היו ידועים לכל העולם, לעומת פרס שלא היה סתם מועמד בינוני. כולם ידעו שנשיא המדינה זה האזרח מספר 1, השגריר האולטימטיבי של ישראל, ובכל זאת בחרו בקצב על פני פרס. הסתכלתי לאנשים בעיניים, חברי כנסת שעשו את הבחירה הזאת. ניסיתי להתקשר לנציגי ש"ס בכנסת והם לא ענו, ואז הבנו שזהו זה".

איך פרס הגיב?
“פעם ראשונה שראיתי אותו בצבע ירוק. פניו היו ממש ירקרקים. הוא היה המום. זה היה עלבון עצום והפתעה גמורה. אחר כך התעשת ושאל, ‘יונה, מה הלו"ז למחר?'. לימים הוא אמר, ‘אני עשוי מהעתיד', והוא צדק. כי תמיד היה היום שאחרי, ואף פעם לא באמת היה משנה מה כתוב ליד השם שלו. הרקורד של פרס תמיד דיבר במקומו. כשהוא היה ראש האופוזיציה, נסענו לצרפת לכנס, וכששמעו בארמון האליזה שפרס בפריז, הנשיא ניקולה סרקוזי ביקש להיפגש איתו. אמרנו, נגיע בלי פמליה, רק מכונית אחת ואבטחה, אבל בארמון מצאנו שטיחים אדומים, חיילים במסדר וחצוצרות, והנשיא רץ אל פרס וחיבק אותו. פרס תמיד התקבל כמנהיג מכהן, ולא משנה מה היה הטייטל".

איך הוא היה בתור מעסיק?
“בתחילה הוא הקיף את עצמו ב'בלייזרים', שהיו יועצים גברים. אחר כך הוא היה הראשון שזיהה את המגמה ואת היתרון של נשים שהן פחות אגו ויותר יעילות. הוא הקיף את עצמו ביועצות בכירות ובנשים שמקבלות החלטות, כי הוא ראה את היכולת שלהן ואת הסינרגיה. גם כשאני מראיינת עובדים, הגברים ישר שואלים מה השכר ומה מסלול הקידום, וכשאני מראיינת נשים הן קודם כל שואלות מה צריך לעשות".

לאחרונה עלו טענות על יחס פוגעני מצדו כלפי נשים.
“לא. ממש לא. 20 שנה הייתי איתו ולא ראיתי שום סיפורים עליו. אני מברכת על מי טו ועל השקיפות והיכולת של כל אחת להתלונן, אבל ראיתי את העבודה המדהימה שעשה הצוות הנשי במשכן הנשיא, מהמנכ"לית והדוברת ועד היועצות והמזכירות".

קולט אביטל טענה שפרס הטריד אותה מינית.
“לא הייתי בתקופה הזאת".

מה את יכולה לספר על סוניה?
“היא הייתה אישה מדהימה, אין דברים כאלה ולא יהיו. הייתה בה כזאת צניעות. את כל העבודה החברתית הנדירה שביצעה עם עיוורים וחירשים ולקויי למידה עשתה תמיד מאחורי הקלעים. בכל פעם שהזמנתי אותה לאירוע, היא שאלה, ‘יהיו עיתונאים?'. ואם היו, היא לא הייתה באה. מה שכן, היא הייתה מאוד ישירה. כל מה שהיה לה בלב אמרה בפה מלא".

למה הם לא היו יחד?
“אין לי מושג. כשעוד עבדנו בתל אביב, בכל צהריים הוא היה מתקשר אליה, קורא לה ‘אשתי' במלעיל ושואל, ‘יש צהריים?', והיה נוסע לאכול איתה ולנוח, ואז היינו חוגגים, סוף־סוף נחים קצת מהעבודה הקשה. אבל לבית הנשיא היא כבר לא הגיעה".

הוא היה בודד?
“זה לא היה קל, אבל הילדים והנכדים שלו הקיפו אותו וגם הצוות. ולמען האמת לפרס לא היה זמן להיות בודד. הוא היה יצרן עבודה בלתי נלאה ותמיד כתב במקביל איזה ספר, ונפגש עם המעגלים האינטלקטואליים שאהב. היו לו מפגשים קבועים עם עמוס ונילי עוז ועם דויד גרוסמן. זכיתי להצטרף אליו, לאכול עם עמוס ונילי ארוחות צהריים ולשמוע אותם מספרים על הילדים והנכדים".

היו סימנים מקדימים לטענות שנשמעו מבתו גליה עוז?
“לא. כששמעתי על הספר שלה מאוד הופתעתי, כי לא היו לזה שום עדויות מקדימות. עמוס ונילי תמיד דיברו על הילדים והנכדים בגאווה ואהבה גדולה".

בית הנשיא בתקופת פרס הפך למוקד עלייה לרגל למנהיגי עולם. ברטל הייתה אחראית על האירוח, על הטקסים, על בחירת המתנות ובעיקר על הקשרים הרגישים שנטוו הרחק מעין המצלמות. תחילה אירחה את בני הזוג נתניהו במשכן הנשיא. “הכרתי את שרה כשעבדנו ביחד בחברת פרסום שעסקה בכתבות מסחריות", היא נזכרת. “הייתי כבר נשואה עם ילדים, ושרה עוד לא התחתנה עם ביבי. אחר כך נפגשנו בבית הנשיא וזכרנו האחת את השנייה. היו יחסי אמון בינינו. שום דבר לא דלף מהמפגשים השקטים שבהם טיפלנו במשברים בנושאים הכי קרדינליים".

גם שרה הגיעה למפגשים האלה?
“כן. היא הייתה באה עם בעלה. אלו היו ארוחות ערב בדירה הפרטית של פרס בבית הנשיא, ארוחות לא רשמיות אבל דובר שם על כל מיני משברים, ופרס תמיד היה מתגייס ומסייע גם בלי לקבל קרדיט. במפגשים האלה למדתי שכשהאינטרס משותף וחיובי, גם אם האנשים חושבים לגמרי הפוך ממך, תמצא את נקודת ההשקה ותזרום איתם".

גם את השתתפת בארוחות הללו?
“כמובן".

למה כמובן?
“כי הם סמכו עליי והיה צריך לעשות פולו־אפ להרבה נושאים שעלו שם. השתתפתי כסמנכ"לית בית הנשיא וכאשת אמון ושומרת סוד. עד היום כשבני הזוג נתניהו פוגשים אותי הם אומרים לי, ממך שום דבר לא דולף".

נכחת גם במפגשים עם האפיפיור בנדיקטוס ה־16.
“פרס תמיד הבין את המשמעות העצומה של ביקור האפיפיור בישראל, כי יש לו ערוץ טלוויזיה שמשדר בלייב למיליארדי נוצרים בעולם כל צעד ושעל שלו. זו הייתה הזדמנות גדולה לישראל להראות את פניה היפות. הייתי צריכה להכין לו מתנה, ופרס, שהיה רעיונאי דגול, אמר, בעיניי אפיפיור זה רועה. אמרתי, מנשה קדישמן! ורצתי אליו והוא הכין לי עשרה פסלים ומתוכם בחרנו אחד בצורת מטה שמתוכו יוצאות שתי זרועות שמחבקות שה קטן. ואז פרס אמר שהוא רוצה להראות לעולם עד כמה ישראל היא אומת סטארט־אפ, וזכר שכשביקרנו בטכניון ראינו אורז מיניאטורי עשוי מסיליקון שחרטו עליו טקסטים. אמרנו, בואו נכתוב על האורז הסיליקוני את ספר בראשית. היום שתי המתנות האלה ניצבות במוזיאון הוותיקן".

יונה ברטל עם שמעון פרס והאפיפיור (צילום: לע''מ)
יונה ברטל עם שמעון פרס והאפיפיור (צילום: לע''מ)

וקלינטון?
“ביל קלינטון היה חבר אישי של פרס. הם נפגשו כשהיינו נוסעים לוועידות הצמודות לעצרת האו"ם. הרבה מאוד סלבריטאים ומנהיגים היו נפגשים שם, ופרס, שנחשב בעיניהם למנטור, היה מדבר על ישראל. קלינטון אירח אותנו אצלו בבית ובמשרדים. ראינו את הסופרבול במשרדים שלו בהארלם, והיינו בביקור בביתו עם הילרי, שגם באה לישראל ליום ההולדת של הבת צ'לסי. לא הייתה פעם שהגענו לניו יורק בלי פגישה עם קלינטון. הוא לא היה מוכן לוותר. יום אחד ישבנו במעון הפרטי שלו, קלינטון רקח לנו תה מהצמחים בגינה המדהימה שלו, ואז הוא אמר לי, יונה, אם הייתי צריך למנות מנכ"ל לעולם, הייתי ממנה את פרס. קלינטון גם היה היחיד מכל האנשים הרבים שהכרתי שכשהוא היה לוחץ לך את היד ומסתכל לך בעיניים, היית בטוחה שאתם שניכם לבד בחדר. הייתה לו כריזמה יוצאת דופן".

וברק אובמה?
“כשעבדנו עם אובמה, עבדנו גם עם ג'ו ביידן, שהיה מספר 2 שלו. וכשהגענו אליו, הוא היה מארח אותנו בחום ובלבביות. ביידן הוא אוהב ישראל, איש עדין נפש ומנומס. אחרי שהבן שלו נפטר בעקבות גידול במוח, הוא הגיע למרכז פרס ובגלל שידע שבישראל יש את הביג דאטה הגדול במדינות, הוא הציע לפתוח בפרויקט משותף לחקר סרטן המוח. אובמה עצמו היה מיסטר צ'ארמינג. הוא מאוד העריך את פרס, והיה שותף אמיתי בתהליכי קידום השלום. אני זוכרת שיום אחד הגענו לאיפא"ק. מי שלא היה שם לא יודע מה זו עוצמה. כשנכנסנו, השגריר האמריקאי קרץ לי ואמר, ‘יש לאובמה סוד'. ואז אובמה עלה לבמה ואמר, אדוני הנשיא, החלטנו להעניק לך את מדליית החירות הנשיאותית, אחד משני העיטורים האזרחיים הגבוהים ביותר בארצות הברית, לאות הערכה לחזון השלום שלך ולמפעל חייך".

יונה ברטל עם ברק אובמה (צילום: פרטי)
יונה ברטל עם ברק אובמה (צילום: פרטי)

ברטל גם הספיקה לנהל מינגלינג קצרצר עם נשיא רוסיה ולדימיר פוטין. “פוטין של היום זה לא פוטין של פעם", היא מאבחנת. “פעם היה מאוד חשוב לו שיכירו ברוסיה כמי שעצרה את הנאצים. הוא איש עם כריזמה אדירה. הזמינו אותנו לציון 65 שנה לניצחון על גרמניה הנאצית, ופוטין ישב על הטריבונה עם כל המנהיגים כשטנקים ומצעדים עוברים מולם בסך. ראיתי על החזה של כמה גנרלים את עיטור הכוכב האדום כמו שהיה לאבא שלי ששירת בצבא האדום. קצת לפני המצעד קיימנו עם פוטין פגישה, ופרס הודה לעם הרוסי על ניצחונו את הצורר הנאצי. ואז ניגשתי אליו, לחצתי את ידו ואמרתי לו, ‘אבא שלי שנלחם בשורות הצבא הרוסי קיבל את עיטור הכוכב האדום'. ואז פוטין נעמד מולי והצדיע לי. זה היה רגע מכונן".

פוטין גם היה אורחו של פרס בבית הנשיא.
“כן, וכשהוא הגיע, הכנו לו ארוחה עם כל מה שהוא אוהב לאכול ולשתות, ופרס הציע שנביא את תיאטרון גשר שינחה את האירוע והם הנחו נהדר, והתחילו לשיר ברוסית את ‘קפיטן', ופוטין הצטרף והתחיל לשיר איתם. מיד בסיום השיר ניגשו אלינו שני אנשים גבוהים מצוות האבטחה שלו ודרשו להראות להם שאנחנו מוחקים את התיעוד של פוטין כשהוא שר. זה כנראה לא התאים לתדמית שלו. אף אחד לא העז להתעסק איתם, אז מחקנו הכל".

היום כשאת רואה את מה שפוטין מבצע באוקראינה, איך את מרגישה?
“אני מזועזעת. אני לא מבינה איך הוא לא מבין שברגע שהוא התחיל, הוא הפסיד".

עוד פגישה מעניינת הייתה לברטל עם נסיכת תאילנד צ'ולבורן מהידול, שנחשבת לאוהבת ישראל ואף הוסיפה לשמה את השם צילה: “קיבלנו אותה על השטיח האדום ובמקום קידה, כל הצוות שלה השתטח על הרצפה, ממש נשכב בכל גופו, היינו נרעשים, לא ראינו דבר כזה אפילו באפריקה. התפקיד שלי היה לקבל אותם על השטיח ולהוביל לטרקלין הנשיא. ואז אחד המלווים לחש לי שבדרך לבית הנשיא השיירה עשתה תאונה והנסיכה נפגעה בגב. ניגשתי אליה וביקשתי שתלך לבדיקות. בהתחלה היא לא הסכימה, אבל כשהבטחתי לה שאתלווה אליה לבית החולים, היא נעתרה ויחד נסענו להדסה. שם חיכו לה הרופאים ואמרו שהיא חייבת לחזור למלון ולנוח. הנסיכה אמרה לי, אני רוצה להגיע קודם לכותל, כי אבא שלי המלך מאוד חולה ואני רוצה לשים פתק בין האבנים לרפואתו. אז הבטחתי לה שאקח את הפתק ואשים במקומה. ונסעתי לכותל ודאגתי שאחד מאנשי הצוות יצלם את הפתק שלה בין האבנים וישלח לה".

לפרס היו קשרים קרובים עם לא מעט סלבריטאים. “פגשנו את מארק צוקרברג כילד יהודי בדאבוס עם אמא שלו, וכשגדל והפך לאימפריה, הוא הזמין אותנו להעלות מהמשרד שלו את עמוד הפייסבוק של נשיא מדינת ישראל", היא מספרת. “ופגשנו גם את ג'ולי אנדרוז. אני זוכרת שאמרתי לה, גדלתי עלייך, והיא הסתכלה עליי ואמרה, גדלת יפה. והייתה גם שרון סטון, שאמרה לי שהיא מקנאה בי שאני עובדת עם פרס כל כך הרבה שנים. אמרתי לה שגם אני מקנאה בה על הרגליים שלה".

יונה ברטל עם מארק צוקרברג (צילום: פרטי)
יונה ברטל עם מארק צוקרברג (צילום: פרטי)

והיו המפגשים עם ג'רי סיינפלד (“את רק מסתכלת עליו ומתגלגלת מצחוק"), ועם מדונה, “שהברחתי בלילה לבית הנשיא כדי למלט אותה מהפפראצי והיא ישבה ודיברה איתנו על קבלה". וג'ורג' קלוני ובונו ומסי והנסיך וויליאם, שגויסו לקדם את חזון השלום של מרכז פרס לשלום.

יונה ברטל עם ג'רי סיינפלד (צילום: פרטי)
יונה ברטל עם ג'רי סיינפלד (צילום: פרטי)

שמעון פרס נפגש, נסע ואירח חרף גילו המבוגר: “בגיל 93 הוא היה עולה על ההליכון כל בוקר, והוא זכה לבריאות טובה. היה אוכל מעט, אוכל נכון, עושה ספורט לגוף וספורט למוח, קורא, כותב ובעיקר מקיף עצמו באינטראקציות חברתיות. זו לדעתי הנוסחה להגיע לגיל 93 בראש צלול ובגוף בריא".

הנסיעה האחרונה הייתה לוועידה הכלכלית בקומו: “אני זוכרת שהרגשתי שזו הנסיעה האחרונה שלנו. פרס כבר היה חלש. באינסטינקט רגעי צילמתי אותו עם כל אחד מאנשי הצוות בנפרד וגם עם הבן והחתן שלו שהצטרפו לנסיעה. כשחזרנו הוא התאשפז, והתאושש, והגיע למרכז פרס לסימפוזיון עם קבוצת יזמים. והרגיש לא טוב, ונסע שוב לבית החולים ולא יצא יותר. דיברתי איתו כשהיה בחצי הכרה, מעורפל מאוד, ואמרתי לו, תשמע, אתה חייב להתאושש. ממש כעסתי עליו. ואז חזרתי הביתה, והחתן שלו שהיה גם הרופא שלו התקשר ואמר שהוא איננו".

היום עומדת ברטל (69) בראש חוג הידידים של מרכז פרס לשלום ולחדשנות שהקימה ובמקביל מכהנת כנשיאת המועדון המסחרי והתעשייתי של ישראל. היא אם לשלושה וסבתא לשלושה ובכל יום שעובר היא מתגעגעת לפרס. “אני כל הזמן חושבת בלבי מה הוא היה אומר, מה הוא היה מציע לעשות עכשיו, איך יוצאים מהפלונטר של הבחירות, איך מתמודדים עם המלחמה באוקראינה ובכל הסוגיות הבוערות האחרות", היא אומרת.

מה הוא היה אומר על המצב הפוליטי בישראל?
“בגלל שהוא היה אופטימי, פרס היה אומר, בסופו של דבר המדינה יותר חזקה ממנהיגיה".