בעוד שלושה חודשים נצא שוב, בפעם החמישית בתוך שלוש שנים, אל בית הספר הקרוב למקום מגורינו ונשלשל מעטפה עם פתק אל הקלפי. הבחירות בישראל הפכו לעסק מאוד לא מצחיק, אבל לאורך השנים היו גם יוצרים שניסו לטפל במנגנון הדמוקרטי הזה בהומור, ואפילו הצליחו.

לכתבות הקודמות בסדרת "בדרך אל הקלפי"

סלאח שבתי

סרטו הקלאסי של אפרים קישון אמנם נמצא בשנים האחרונות במוקד של ויכוח ציבורי אודות האופן בו הוא מציג את העולים ממדינות צפון אפריקה, אבל על מסר אחד שמופיע בו כולם יחתמו בשמחה, גם קרוב ל-60 שנה אחרי צאתו: האופן בו מוצגת המערכת הפוליטית בישראל.

לטובת הבודדים בישראל שלא ראו את הסרט מימיהם, נתמצת: סלאח (חיים טופול) נשלח עם עלייתו לארץ למעברה, למורת רוחו, אך עם הזמן מתרגל לחיים בה והופך למעין מנהיג עממי, מה שמתבטא בסצנת השיר "משיח הזקן". באותם ימים מתנהלת בארץ מערכת בחירות, ונציגי המפלגות, שמעוניינים בקולם של העולים, מגיעים למעברה ומתרשמים שסלאח הוא האיש שצריך לדבר איתו. הם מבטיחים לו הבטחות מפליגות על מנת שיפעל עבורן כקבלן קולות, אך סלאח לא ממש מבין מה רוצים ממנו, ולבסוף כשמגיע יום הבוחר הוא בוחר בפתרון ההגיוני מכולם: לקחת את הפתקים של כל המפלגות ולשים בקלפי.

הקרב על הוועד

מערכת הבחירות של 1984 הייתה מהצמודות והסוערות בתולדות ישראל, ובסיומה נרשם תיקו שהביא להקמת ממשלת הרוטציה הראשונה שידענו. כבר עסקנו בסדרה זו בהופעתה של שלישיית "הגשש החיוור" בתשדירי הבחירות של המערך. שנתיים לאחר הבחירות, ב-1986, מופיעים הגששים בסרט קומי ששם את מערכת הבחירות ללעג. על התסריט, כמו ב"גבעת חלפון" ו"שלאגר", מופקד אסי דיין. על הבימוי - אבי כהן, לימים יוצר "העולם הערב" ו"החרצופים".

הסרט מתאר את הקרב על ראשות ועד הבית בבניין אפרורי בחולון, בין עצמון (שייקה), היו"ר המכהן שמוצג כליכודניק מעדות המזרח, לבין ד"ר שורש (פולי), אשכנזי המייצג את מחנה השמאל. עוד מופיעים בסרט אחיינו של עצמון (גברי), המתאהב בביתו של ד"ר שורש, המנקה הערבי בבניין (משה איבגי) המייצג את הפלסטינים, וגם ייצוג של המגזר החרדי. למרות התסריט המבטיח וריבוי הכוכבים, הסרט לא זכה להצלחה כמו קודמיו.

פולישוק

אחת הסאטירות הפוליטיות החשובות שנעשו בישראל, ותעיד על כך העובדה שגם קרוב לעשור אחרי שירדה מהמסך, השם "פולישוק" עדיין רווח בשיח הפוליטי בישראל כשיש צורך בתיאור של מהלכים פוליטיים קטנוניים וקומבינות כשרות למחצה. גיבור הסדרה, שיצר שמואל הספרי, הוא רובי פולישוק (ששון גבאי), ח"כ אלמוני במפלגת מל"ל - מפלגת מרכז דמויית "שינוי" שבה יו"ר-כוכב דמוי טומי לפיד (שגולם על ידי אמנון דנקנר, חברו הטוב של לפיד) ואת יתר החברים איש אינו מכיר - שמתמנה לשר במשרד מומצא בנסיבות מופרכות.

על אף כישוריו המוגבלים, ובסיוע יועציו קוזו (גיא לואל) וסולי (חנה אזולאי-הספרי), מצליח פולישוק להסתגל לחוקי המשחק הפוליטי, ולבסוף (זהירות ספוילר) אף מצליח להיבחר לראשות מל"ל. בבחירות משיג פולישוק שלושה מנדטים בלבד (אחוז החסימה אז היה נמוך יותר), אך היותו לשון המאזניים בין הליכוד לבין "ישראל צודקת", מפלגת מרכז עתירת כוכבים, מאפשרת לו לסחוט ולקבל את משרדי החוץ, התרבות והתיירות ולכהן כשר התח"ת. מזל שבמציאות שלנו דברים מופרכים כאלה לא יכולים לקרות.

מסודרים

אחת הסדרות המצליחות של שנות ה-2000 הפגישה לראשונה בין אסי כהן, אסף הראל, ערן זרחוביץ' ומאור כהן, שבהמשך יצרו גם את "הפרלמנט" המצליחה לא פחות. הסדרה עסקה בארבעה חברים, שותפים לחברת הייטק, שביצעו אקזיט בסך 217 מיליון דולר ומתמודדים עם ההתעשרות הפתאומית: גיא המנכ"ל הרציני והשקול, תומר הסמנכ"ל הפרוע ורודף השמלות, ארז המתכנת החנון וברלד המעצב הסטלן.

בעונה השנייה של הסדרה הוצג קו עלילה לפיו תומר (אסי כהן) מחליט לרוץ הכנסת ולתפוס את תקן ההפתעה התורנית, נוסח מפלגת הגמלאים. יחד עם יועץ פוליטי ציניקן (גדי טאוב) הוא מקים מפלגת מרכז חלולה שלא אומרת שום דבר מלבד להבטיח שתעשה את הדברים אחרת, במה שבהחלט מזכיר כמה מפלגות שנראו כאן מאז.

הפיג'מות

גם בעולם הילדים והנוער נגעו לא אחת בעולם הדמוקרטיה, ואולי מי שהיטיבה לעשות זאת מכולן הייתה הפיג'מות. סדרת הקאלט נגעה כבר בעונתה הראשונה בנושא כאשר חברי הלהקה הריצו את אילן לראשות הוועד, על מנת שיוכל למנוע מהגברת ברכה לזרוק החוצה את אלונה. הלהקה אף הגדילה ראש והקליטה ג'ינגל בחירות, שלא ברור למה אף מועמד לא השתמש בו עד היום – "אילן לבניין עם ביטחון בשלום. אילן – או שנבוא עם לום".

בעונה השלישית הם עשו זאת שוב, כאשר הפעם גרי מנדלבאום רץ לראשות העיר נגד אויב ילדותו רון צמחוני. גרי, שמאס בשיפוצים מחוץ להמבורגרי, יכול היה להיבחר, למרות נאום העגבניות של אילן, אם רק היה זוכר לשלוח את הטפסים ולהיות מועמד באמת.