אחד התחביבים הכי פחות מוערכים לתחושתי הוא קריאה בפרוטוקולים וצפייה בשידורי ועדות הכנסת. אפשר בקלות לחשוד שתחביב מעין זה יכול להתפתח רק אצל אישה משועממת במיוחד, ואפשר גם להבין שהמתרחש בכנסת הוא גורם מנבא לא רע לעתיד לבוא ולכן כדאי לעקוב.
אלא שאם בעבר המליאה הייתה לטעמי המופע הכי טוב בעיר, עם השנים היא הפכה ברובה לתיאטרון אבסורד, בלי שירותי בימוי ומה שנשאר הוא הפרוטוקולים, והם בלבד. עצוב לי לכתוב את הדברים האלה: בהיעדר דיווחים שמבדילים בין עיקר לטפל, אפילו אני כבר לא מאמינה למרבית כלי התקשורת. אני יודעת בסתר לבי שהכותרות של היום נושאות פוטנציאל נאה להפוך לפדיחה של העתיד בלימודי תקשורת, אם עוד ייוותרו כאלה.
ועכשיו, אחרי שירקתי לבאר שאני שותה ממנה כשלושה עשורים, אני רוצה לספר על מידע חשוב שעלול להתפספס בזמן שהתבשרנו על עוד "הדחה דרמטית" בבית האח הגדול ועל עוד מבצע טיסות מוזלות במחלקה הראשונה לטיז אל לוך.
טורי השבועי מוקדש לתיקון הטרי בחוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, שעוסק בצורך באיזון בין שמירת המידע הפלילי והחשיפה אליו לבין תקנת השבים. "השבים", כלומר אנשים שמבקשים להשתלב מחדש בחברה והם בעלי רישומים פליליים. זה יכול היה להיות יפה ומלא חמלה, אילולא החוק היה מייחס לכל העבירות אותו משקל: חצייה במעבר חצייה באדום, התעללות בחסרי ישע, הונאה, פדופיליה, אונס או רצח.
במתכונתו החדשה, שעברה לרובנו מתחת לאף, החוק אוסר על מעסיק לדרוש במישרין או בעקיפין כל מידע פלילי שנוגע למועמדת או מועמד לעבודה, אלא אם המעסיק הוא המדינה ורשויותיה. העובדה שמועמד לעבודה כלשהי מסכים לספק את המידע על עצמו, מבהיל וחיוני ככל שיהיה, אינה הופכת את מקבל המידע לזכאי לכך. למעסיק אסור בתכלית לבקש או לקבל מידע שכתוב במרשם הפלילי או במרשם המשטרתי. חוץ מזה, אדם לא חייב למסור מידע על עצמו אם התיק בעניינו התיישן/נמחק/נסגר/עוכבו בו הליכים.
אני לא משפטנית, אבל עברית אני מבינה. מילים הן הבית שלי, ואת הבית אני מעדיפה על הקרקע: אם נתרכז במשפחתונים פרטיים, למשל, שמספרם גבוה בהרבה מאשר המשפחתונים שפועלים בפיקוח המדינה, כדאי לדעת: ילנה סטרובינסקי, אינה סקיבנקו, כרמל מעודה ועוד מתעללות יוכלו ברשות התיקון לחוק לחזור לעבוד בגן ילדים.
במקרים שבהם תיק נסגר מחוסר ראיות ולא מחוסר אשמה, או עבר זמן אחרי שהמורשעים ריצו את עונשם, אף אחד לא יוכל לשאול אותם על כך, כי המחוקק סבור שפרט מעין זה ברזומה מיותר. מגיע אליכם מישהו לראיון ואתם מבקשים לבדוק אם יש לו עבר פלילי, נניח, אם אנס בעברו? אתם בעלי עסק ורוצים לדעת אם לאדם שמולכם יש רקע בהונאה? דינכם שנת מאסר.
בשביל לנסות להבין איך קרה דבר כזה, כדאי להרחיק אל פרוטוקול ישיבת הכנסת ה־20, מ־3 באוגוסט 2016, יום לפני נעילת מושב הקיץ בשעה 4 בבוקר. די מדהים מה שמתחולל שם. ח"כ יריב לוין העלה את הצעת החוק לקריאה ראשונה בשם איילת שקד, מי שהייתה אז שרת המשפטים.
"מאחר שעסקתי בו וגם הייתה לי הצעת חוק פרטית בנושא הזה, אני יכול לומר, למרות השעה המאוחרת, שמדובר באמת בחוק חשוב מאוד", הוא אומר ומקדיש 280 מילות הסבר להצעה. "איך בכלל מצפים ממישהו - קואליציה, אופוזיציה - להצביע? מישהו מבין על מה הוא מצביע? איזה מין פרלמנטריזם זה, אדוני יושב ראש הקואליציה?", שואלת שם ח"כ יעל גרמן. זה לא עוזר והחוק עולה להצבעה.
20 חברי כנסת בעד, 13 מתנגדים, שני נמנעים. בסך הכל 35 איש מבין 120 חברי כנסת, שחלקם כבר לא במשכן, הביאו לכך שההצעה עברה כמחטף לוועדת החוקה, חוק ומשפט, שהכינה אותו לקריאה שנייה ושלישית ומשם - לפרצוף שלנו.
לא פחות מפליאה התבטאותה של נציגת בית הנשיא, כפי שהיא מופיעה בפרוטוקול הדיון של ועדת חוקה, חוק ומשפט שנערך ב־30 בנובמבר 2021, ונוהל באלגנטיות על ידי היו"ר גלעד קריב: "למה המעורבות שלנו בסיפור הזה?", היא שואלת ועונה, "כי על דלתותינו מתדפקים. אנחנו מקבלים הרבה מאוד בקשות חנינה...". במילה אחת, אם אני מבינה נכון שוב: עומס, ומי רוצה עומס כשיש כאלה מדשאות נהדרות בבית הנשיא.
"וֶהֱוֵי דָּן אֶת כָּל הָאָדָם לְכַף זְכוּת", ממליצים חכמינו ז"ל. כל אדם. איך קורה שהתיקון לחוק שוכח לדון לכף זכות נפגעים פוטנציאליים? איכשהו נראה לי שחמלה היא לא באמת מה שעומד בבסיס הדחיפה לחוק הזה, אבל כאמור, אני לא משפטנית. רק אזרחית ערנית עם תחביב מוזר. אולי נציגת משרד המשפטים, נציגת בית הנשיא, איילת שקד ובא כוחה יריב לוין יואילו לענות. ובהצלחה רבה לכולנו עם הניסיון להסביר לילדות ולילדים שלנו שהפשע לא משתלם ושעליהם לגדול להיות אזרחים טובים, תורמים ושומרי חוק.