וירוס הקורונה, המגיפה שחולל והשלכותיה, העמידו את הרכיב הנפשי כאלמנט חשוב בהתמודדות עם המחלה והמגיפה הנפשית שהגיעה בעקבותיה. תגובת החרדה בתחילת המגיפה, שבה הלא נודע היה רב; הצורך בשמירה על ההנחיות שתווך על ידי הפעלת חרדה ודרכה שליטה בהתנהגות; התגובות הנפשיות שלנו בסדר החיים ובסדר החברתי; וניקוז הכעס והלחץ למחאה ציבורית – היו תופעות צפויות וגלובליות.
בחלוף הזמן, החלו מצטברים המספרים של "נפגעי החרדה" שצפו ועלו לכותרות: עלייה בפניות לקווי מצוקה ולמרפאות, עלייה בשימוש בתרופות נוגדות דיכאון וחרדה, עלייה באירועי אלימות תוך־משפחתיים וצריכה מוגברת של סמים ואלכוהול.
הרגיעה במגיפה והמשבר הכלכלי חושפים את הקשיים שאליהם נקלע אחוז ניכר מהאוכלוסייה, הן בשל פיטורים או בשל עליית מחירים, כשבינתיים הפערים החברתיים והכלכליים הולכים ומעמיקים. המידע על אחוז ההון המוחזק על ידי אנשים בודדים נשמע בלתי ייאמן.
הונו של ג'ף בזוס, שנאמד ב־185 מיליארד דולר, עומד בניגוד משווע להכנסה החציונית הממוצעת של משק בית אמריקאי, העומדת על 68 אלף דולר בלבד. ואנחנו מדברים על ארה"ב, שהיא חברת שפע. הפער בין איל הון כמו בזוס לעומת תושבי מדינות מוכות עוני כמו זימבבואה באפריקה או סורינאם באמריקה הדרומית, הוא פשוט דמיוני ומעורר תהיות רבות.
אז מדוע העולם שותק לנוכח ריכוז ההון והכוח בצורה שאינה מידתית וסבירה, בידי מעטים כל כך? בחינה של כל חברה או תרבות, אנושית ואפילו שאיננה אנושית, מראה כי קהילה זקוקה למנהיג. המנהיג הוא הגדול, החזק, החכם או העשיר. הפרטים מקבלים בהכנעה את עליונותו של המנהיג, מתוך מחשבה שיגן עליהם, יחוס עליהם, או שמשהו מזוהרו ידבק גם בהם. יחד עם זאת ישנה הטלת האחריות על המנהיג, כשהפרט "הרגיל" מתחמק מנטילת אחריות.
בכל עדר יש היררכיה כזו, בכל קבוצת ילדים ובכל חברה אנושית. האבולוציה משמרת פרטים כוחניים, תחרותיים והישגיים, יחד עם פרטים כנועים, נגררים ומעריצים. ניתן להבין תהליך זה באמצעות מנגנון של "הזדהות עם התוקפן". החלש לא מתמודד מול התוקפן, אלא מזדהה איתו. מבחינתו זהו מהלך חכם, שבו אינו מסתכן, הואיל ואתגור הסמכות עלול לעלות לו בחייו.
הסכנה שבפתח
פערי ההון הינם חלק ממשבר עולמי שאנו צועדים לקראתו. מחזיקי ההון, כ־400 במספר, מעדיפים לשלוט בהוויה החברתית, ולא בכדי פייסבוק, גוגל, אמזון ועוד מוחזקים על ידי מנהיגי ההון. בזוס, בעלי אמזון, בוודאי לא ידחוף לכיוון צמצום הצריכה והקניות, הואיל ומִחזור וחסכנות יביאו לירידה בהכנסותיו מפלטפורמת הקניות המקוונות. אשליית הקנייה בזול מביאה לבזבוז, אך גם מרדימה ניסיונות לשינוי חברתי.
הפרט נוקט את שיטת בת היענה, מתכחש לבעייתיות ולסכנה. הסתכלות נכוחה תחייב נקיטת צעדים ולקיחת אחריות, אולם האחריות ניתנה והושמה בידי המנהיג העשיר והחזק. החרדה מפני האקטיביות, בשל סכנת הכישלון וההיעלמות, או בשל סכנת ההצלחה והאחריות הבלתי אפשרית עבורו, מסיטה את הפרט מבחינה של מרי, מרד ומחאה. במקביל, מנהיגי ההון מחזקים את אחיזתם באמצעות תרומות לפוליטיקאים שמסייעות להם לתמרן אותם כרצונם.
המחיר איננו רק צמצום ודלות, אלא כולל גם סכנה גלובלית לסביבה ולאקלים. ניצול יתר של משאבים צופן בחובו מחסור זמני או קבוע. עליית הטמפרטורות תוביל למחסור באנרגיה ולעליית מחירה. הפסקות חשמל בשל מיזוג יתר בטמפרטורות של 50 מעלות כבר מתרחשות במדינות מסוימות. הצפות והרס בתים יעלו את אחוז מחוסרי הדיור, וכתוצאה ישירה מכך יגררו זינוק באלימות ובעבריינות. העוני והרעב הינם בלתי נמנעים.
ארגון הבריאות העולמי, מתוך מוּדעות לסכנה העתידית ומתוך הבנה שהרכיב הנפשי יכול לעזור בצמצום הנזק מצד אחד, ושהמטופלים הפסיכיאטריים יהיו הראשונים לסבול, התכנס בחודש שעבר והוציא את "אמנת שטוקהולם +50". האמנה קוראת לשילוב שיקולי אקלים בכל תוכנית בריאות נפשית; שילוב תמיכה נפשית בכל צעד פעולה אקלימי; חתירה לכיוון מחויבות גלובלית; פיתוח גישות קהילתיות לחיזוק החלשים; תגבור מערך בריאות הנפש וצמצום פערי התקצוב.
אין ספק שהקורא מתמלא בחרדה, אולם לא ניתן להתחמק מהשאלות העולות. האם אלו פערים נחוצים? האין הקִדמה אמורה דווקא להוביל אותנו לצמצום פערים? הצורך בשינוי חברתי הינו מתבקש, וההתמודדות עם שאלות אלו יכולה להוות בסיס לשינוי שצופן בחובו חברה מתוקנת יותר, שוויונית, תוך תיקון עיוותים.
מפחיד ומורכב – כן, אך גם מלהיב ומעורר תקווה.
הכותב הוא יו"ר המועצה הלאומית לבריאות הנפש