1.מערכת הבחירות הארוכה יחסית שנכפתה עלינו מותירה זמן רב למדי לניסויים וטעיות, להיערכות לבחירות הפנימיות במפלגות ולמהלכים של מיזוגים ורכישות. בדרך נמהלים זה בזה כוונות ובחינות אמיתיות עם לא מעט פייק ניוז ומלחמה פסיכולוגית. מבוא הכרחי למה שעוד צפוי לנו כאן כשמערכת הבחירות תתכנס לקראת הכרעה (אם תהיה כזו).
בליכוד מסתמנת רשימת נאמנים שתשרת את נתניהו ויעדיו, ועל רקע הפריימריז נרקמים הדילים הראשונים בין המחנות הגדולים וקבלני הקולות. מאבק גדול מתנהל על החמישייה הראשונה, שם מובטחים כנראה מקומותיהם של אמיר אוחנה, אלי כהן ואולי גם יואב גלנט. מאבק מתנהל גם על זהותה של האישה הראשונה ברשימה, בעיקר בין גלית דיסטל אטבריאן (שנהנית מתמיכת הביביסטים) לבין מירי רגב, שחזקה בשטח הכללי ובדילים.
הפריימריז בליכוד מרתיחים את נתניהו. בסביבתו טוענים כי הוא מבין היטב שאמירות של הפריימריסטים שמכוונות אליו, לבנו ולביבסטים פוגעות במאמציו לגייס 2־3 מנדטים מ"הימין הרך".
כך למשל, עבור איש השמאל המצוי עומדת הדילמה אם עדיף לו "להידרס בעזרת השם" כפי שמבטיח איוב קרא, להיכנס למכלאות כמו שמבטיח ח"כ דודי אמסלם, או להיעמד מול הקיר כפי שמציע פעיל הליכוד מיכאל בן שושן. נתניהו כעס השבוע גם על האמירה שיוחסה למירי רגב, שלפיה עם 61 מנדטים הליכוד יעצור את משפטו. הוא מחכה ש"סיוט הפריימריז" יסתיים, ואז ישריין את נאמניו, שתפקידם העיקרי הוא לבטא אי־נחת ממערכת אכיפת החוק.
אם הוא תכנן למשל לשריין את תא"ל (במיל') גל הירש כ"גיבור ישראל" שנרמס על ידי הפרקליטות, יש בידיו כעת חלופה פרקטית יותר בדמותו של משה סעדה, איש מח"ש שפתח השבוע באש ישירה לעבר המשטרה והפרקליטות וכל מה שזז ומזיז לנתניהו.
2.לזכותו של נתניהו ייאמר שגם בתנאים קשים במדבר הפוליטי הוא הצליח לשמר את ה"גוש" של סיעות הימין והחרדים לצדו. זה היה קשה, אבל הוא עמד במשימה.
הוא איננו מרוצה מנסיקתם של בן גביר וסמוטריץ' בסקרים. הוא מבין שהם עלולים לסחוט אותו בתפקידים ו"להכתים" את ממשלתו (אם יצליח להקימה), כלפי מדינות המזרח התיכון, אירופה וארצות הברית. הוא רוצה שיעברו את אחוז החסימה ותו לא. הוא מודע גם לכעסו של אריה דרעי, שבן גביר נוגס במפלגתו ש"ס, וכך הלאה. בינתיים בן גביר הפך לסלב רציני. הוא מתהלך עם חמישה מאבטחים, ממתן הצהרות ומכוון ללב לבה של ממשלת נתניהו הבאה (אם תבוא).
בתווך, בין סיעת הליכוד, המסתמנת כקיצונית יחסית, לבין סיעתם של בן גביר וסמוטריץ', שמסתמנת כגדולה ומרכזית בימין, לבין "הימין הרך" שמייצג גדעון סער – תנסה איילת שקד בעזרת הנדל והאוזר למצוא פיסת חנייה. האמת היא שאין כרגע שום חלל ריק שהיא יכולה להישאב אליו, וספק אם הנדל והאוזר – מוכשרים וחרוצים ככל שיהיו – יכולים לשמש עבורה כמגנטים של מנדטים.
3.כשזהבה גלאון מודיעה לנתניהו שהיא חוזרת ולכן זמנו עבר, אני מבין עד כמה קשה ועמוק המשבר בשמאל. נראה הדבר כאילו גוש המרכז־שמאל היה חסר רק את גלאון כדי להביס את נתניהו ולשלוח אותו הביתה. האמת, זה קצת יותר מורכב.
התמקמות בני גנץ עם כחול לבן במקום מרכזי יותר מיש עתיד של לפיד, שמה אותו במקום שבו הייתה בעבר מפלגת העבודה, שקידשה ביטחון והתיישבות וחתירה לשלום.
בלית ברירה נאלצה העבודה, שתעודת הזהות שלה נלקחה על ידי גנץ ("אני ממשיכו של רבין"), להתיישב עם סיעתה על תעודת הזהות של מרצ, והותירה את האחרונה ללא תעודת זהות. במצב שנוצר, אין כל ברירה אלא לאחד את העבודה עם מרצ. כל דבר אחר יהיה בכייה לדורות לשמאל הישראלי.
4.אחדים מהם אני מכיר אישית, אבל ישנם בוודאי עשרות אלפי גברים ונשים בציונות הדתית שהם במעמד "הומלסים פוליטיים". הם לא יצביעו עבור נתניהו, והם מתנערים ממשנתם של סמוטריץ' ובן גביר, ש"גנבו" לדעתם את המותג של "הציונות הדתית".
הללו לא ינהרו לאיילת שקד, הנדל והאוזר – ודווקא דמותו ופועלו של ח"כ מתן כהנא יכולה להוות עבורם כתובת. הם מחפשים את "בני עקיבא" שלהם, אבל הסיעות החרדיות לוחצות על כל השותפים הפוטנציאליים שמי שייקח אותו ייחשב כפסול לקואליציה עתידית, משום שהעז "להתערב" בנחלות של הכשרות והגיור שהיו שנים בידי החרדים.
ואני חושב שזו בדיוק הסיבה לכך שגנץ או לפיד צריכים לשלב אותו ואת תומכיו. גם החרדים יודעים להשתמש בפונקציה של "חשב מסלול מחדש" כשהם בדרך ללא מוצא, או כשהם יכולים לשפר עמדות ותפקידים.
5.אזכיר לכם לרגע את עמדתי המסורתית: אני נמנה עם אלה שסבורים שבנימין נתניהו צריך לפנות את הזירה הפוליטית. גם בגלל אורך הקדנציה, גם בגלל התיקים, גם משום שהוא "סותם" את המערכת הפוליטית ואת רצון הבוחר (סיעת שלטון גדולה שאף אחד לא מוכן לחתום הסכם עם העומד בראשה), ובגלל ההקצנה שחלה אצלו בשנים האחרונות בשל מצבו המשפטי.
אבל אם הציבור ייתן בו אמון והוא ייבחר, ובית המשפט יאשר זאת עד להרשעתו או זיכויו, הוא יהיה ראש הממשלה שלי על מלא ובוחריו יהיו האחים שלי. לא מחליף את העם הזה בכלום. זה נכון שחשוב לי מאוד מי יהיה כאן ראש הממשלה – אבל חשובה לי יותר המדינה והחברה ושלמותה.
הקשבתי השבוע לראיון שערך עמית סגל עם איש מח"ש לשעבר משה סעדה. ברור שיש לו אינטרס, ברור שהוא לא קודם ופוטר, וברור שהוא מבקש להשתלב במערכת הפוליטית ומשייך הכל ל"תיקי נתניהו". אז מה?
את רוב הידיעות הטובות שלי ככתב צבאי קיבלתי מקצינים בכירים ממורמרים שלא קודמו, מגורמים עם אינטרסים לגבי תקציבים, העדפות, תחרות ועוד כהנה וכהנה (אגב, ראיון עם מועמד לרמטכ"ל שלא מונה, עדיף על ראיון עם רמטכ"ל שמונה).
ככתב לענייני משטרה, קיבלתי מידע גם מעבריינים שהם יעדים של המשטרה (והם היו אמינים מאוד), וברוח הזו לימדתי כתבים בגלי צה"ל: "קבלו ידיעה טובה גם מהשטן".
לכן צריך להקשיב לסעדה פעמיים: פעם אחת כדי להתרגז ולברור את המוץ מן הבר, ופעם שנייה כדי לבחון אם יש במידע שנתן מול המצלמה משהו שצריך עדיין לבדוק ולתקן. המניע לראיון איננו רלוונטי – המידע (נכון או לא נכון) הוא הרלוונטי.
6.רציחתה השבוע של רבאב אבו סיאם, בת ה־30 שהעזה להתגרש מבעלה, הוא כישלון למשטרת ישראל ולעיריית לוד. כישלון, היות שהכתובת הייתה על הקיר. איומי בעלה לשעבר היו די גלויים וההתרעות על הכוונה "להעניש" אותה היו ברורות. למרות המאמצים הגדולים של הממשלה והמשטרה, הפשיעה במגזר הערבי גואה. הניסיונות להטיל את האחריות על המגזר, על התרבות, על הרשויות הערביות – הוא קשקוש. מדינת ישראל צריכה להגן על אזרחיה באשר הם בכל הכלים העומדים לרשותה.
אי אפשר להאשים רק את הקיבוץ על מקרה של אונס בחצר הקיבוץ, אי אפשר להאשים רק את ההתנחלות על פורעים מנוער הגבעות, ולא רק את הערבים על רציחות בקהילתם. כל אלה יכולים לתמוך ולסייע, אבל האחריות היא של המדינה ושל גורמי אכיפת החוק. וזו משימה לאומית דחופה.
7.השבוע הוחל בפתיחת קבריהם של ילדי תימן. זהו אירוע היסטורי, תיקון לעוול של שנים וחובת המדינה להורים בשנות חייהם האחרונות. ההורים הללו חיו כאן עשרות שנים בתחושת חוסר ודאות לגבי ילדיהם ובתחושה קשה (ואמיתית) שלמדינת ישראל לא אכפת מהם.
והעדויות קיימות. דוח חמור שקידם פרופ' איתמר גרוטו במשרד הבריאות, המלמד על מעורבות מערכת הבריאות בהפרדת ילדים מהוריהם – נגנז וכך מידע נוסף. רבים וטובים פעלו בעשרות השנים האחרונות לקידום פתרון התעלומה. האחרונה ולא היחידה היא ח"כ לשעבר עו"ד נורית קורן, שהתמסרה לעניין, כמו גם העיתונאית רינה מצליח.
אינני יודע מה יולידו הקברים הפתוחים ואם ניתן יהיה להגיע למסקנות, אבל בשם משפחתה הגדולה של פנינה רעייתי, אני מבקש למסור לכל העוסקים במלאכה תודה ויישר כוח.
8.כשידו האחת אוחזת ברובה הסער וידו השנייה במצלמה המתעדת, נפל סמ"ר ליאור זיו מדובר צה"ל ב־20 באפריל 2003 במהלך מילוי תפקידו, כשליווה כוח של גבעתי בפעילות מבצעית לאיתור מנהרות ברפיח.ליאור ז"ל היה מראשוני "המתעדים המבצעיים" של דובר צה"ל. השבוע זכו ממשיכי דרכו במערך שהלך, התפתח והתמסד בפרס המכובד מאוד של המקום השני בעולם בתחרות מקצועית ומפרכת ל"מתעדים מבצעיים" שנערכה בארה"ב.
את הפרס הם הקדישו לזכרו של ליאור ז"ל, שהוריו מימי ודוד לא מפספסים קורס אחד של אנשי דובר צה"ל, כדי ללמד עליו, על אהבתו לצילום ועל אישיותו, פועלו, סיפור נפילתו ומורשתו. התיעוד המבצעי הוא חלק מהדרג הנפרש בשטח, ותפקידו איננו רק לצלם למטרות יחסי ציבור. הוא מתעד לצורכי תחקיר מבצעי, לצורכי הפללה, לצורכי תיעוד שדה הקרב וגם למטרות הסברה. השינויים באופי שדה המערכה והשינויים בטכנולוגיה הופכים את המערך הזה לחשוב ולמרכזי ומכאן ברכתי לזוכים ולמורשתו של ליאור ז"ל.
9.יניב הוא דור שלישי למשפחת רפתנים מכפר ורבורג, ויעל רעייתו היא עירונית שנשאבה לכפר. הקושי להתפרנס רק מרפת ומחקלאות והשאיפה לחפש תחומי עיסוק נוספים הולידו את "אנזו בית קטן לתרבות", שעוסק בהפקת סדרות וידיאו שהן בית לאוהבי אדם ותרבות.
השניים מפיקים סמינרים של תרבות באינטרנט, סמינרי עומק אונליין בנושאים מרתקים כמו שירתה של לאה גולדברג, נתן אלתרמן, פרנץ קפקא, ישעיהו לייבוביץ', על אומנות וזקנה ועוד.
כל סדרה כזו בנויה מחמש הרצאות בנות 50 דקות כל אחת מפי חמישה מרצים/ות, שבאמצעותם ניתן לצרוך בבית, בזמן החופשי, תרבות מונגשת ברמה גבוהה, לבד, עם המשפחה, הקיבוץ או החברים. והכל במחיר סביר של כ־240 שקל לסדרה. לי זה מזכיר את "האוניברסיטה המשודרת" של גלי צה"ל, שהייתי כה גאה בה כמפקד התחנה, אבל תוך מימוש נכון של הטכנולוגיה הדיגיטלית והמסכים. אני ממליץ לכם בחום לנסות. לא תתאכזבו.
www.ensoculture.com
10.השבוע נולד לאלמה נכדתי אח קטן ומדהים, עם גומה קטנה בסנטר ועם חיוכון מבליע סוד, ואני ואנחנו מאושרים. אין כמו להיות סבא (שזה ראשי תיבות של סמכות בלי אחריות).
האתגר המיידי שלי הוא כיצד אוכל לחלק את אהבתי הענקית לאלמה, שממלאת את חיי, עם יצור קטן נוסף. אומרים לי שזה יסתדר.
הילוד (ששמו טרם נקבע) הוא בן לתמר המרכזית שלי ולאמיר, ונין שישי לאמא שלי, סבתא רבתא לאה תבדל"א. הוא הופך אותי לראש משפחה שגדלה והולכת, עם כל האחריות הנלווית – ואני מקווה שאהיה ראוי לכך.
בינתיים אני רוצה להתווכח קצת עם האמירה "ברוך שלא עשני אישה". קחו את המייל שלי למטה וכתבו לי על מה ולמה ההתנשאות הגברית הזאת. וגם עם האמירה "בעצב תלדי בנים" אני רוצה להתווכח. אנחנו כבר לא בימי אדם וחוה. כיום, בעידן של מיטות, סדינים, דולה, קורס הכנה ללידה, מזגנים, אפידורל, זירוז, בן זוג שמחזיק ביד ומנגב זיעה מהמצח, המעטפת של מזון תינוקות, ויטמינים, תרופות לגזים ועוד – המצב יותר נוח. אני רוצה לקרוא תיגר ולומר לנשים "בשמחה תלדו בנים", לא בעצב.
מה שנותר קשה באמת זה לסחוב בבטן כמה קילוגרמים במשך כמה חודשים בגשם ובחום הכבד. בזה דווקא יש לי ניסיון, אני די סוחב תאומים כבר שנים.
שנדע רק שמחות וישועות. שבת שלום.