צריך להקדים ולומר: כל מה שנכתב על האלבום הזה, בלי יוצא מן הכלל, נכון לגמרי. הוא יצירה של פעם בדור. ביצת הפברז'ה של הרוק הישראלי. היהלום הצהוב של הראג'ה. את מה שהצליח אביתר בנאי, אז בחור בן עשרים וארבע, לענוד לצווארה של המוזיקה הישראלית, לא הצליח לעשות אף אחד אחר. לא לפניו ולא אחריו.
ובכל זאת, קשה לכתוב על האלבום ההוא בלי לחוש אי נוחות גדולה. איזה קשר שתיקה מרחף מעליו, איזה קונצנזוס מוזר מכפתר את השפתיים, ומבעד למבול השבחים שיורדים עליו, כמעט באלימות, נדמה שמוחרשת אמת נוספת, מבהילה, שאחוזה אי שם בפנים.
ונכון, כתבו עליו בלי סוף. מכל כיוון. אבל למרות הסרטים התיעודיים והטורים החגיגיים והראיונות המפוייסים, נדמה שאת היצירה הזו, בסופו של דבר, הותרנו בשתיקה. שתיקה נושמת, מתנועעת, ובכל זאת שתיקה. יש איזה פחד לא מפוענח לגעת בו, להתעסק בו, להתעמת אתו. לדבר עליו באמת. את המעט שאומרים, אומרים בשלושה משפטים: הוא יפה נורא, הוא גדוש כאב, והוא גם קצת מפחיד.
ואולי זה מספיק. אולי אין יותר. מה כבר יש להרחיב את הדיבור על אותות ומופתים? שומטים את הלסת בנימוס וממשיכים הלאה. אבל אם ככה - למה היצירה הזאת עדיין בוערת, עדיין מפרישה שרף? למה היא נצבעת בגוונים של טראומה ישנה, לא מטופלת? ולמה התחושה הזו, המשונה, שהזיכרון לא עמד במשימה הפעם?
Dead-End job
סוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים היו תקופת הזוהר של הבנאים. בין נכסי המשפחה היו אז סולן להקת הרוק המצליחה בארץ (יובל בנאי), שני אמני סולו שהתיזו אלבומי זהב ופלטינה (מאיר ואהוד בנאי) ושני חתני פרס ישראל -גוליברים אמיתיים של הבמה העברית- שכללי הדקדוק לא מרשים להכניס את שמם לסוגריים: גברי בנאי ויוסי בנאי.
את השאלה, איזה נוזל מתרוצץ בעורקי המשפחה הזו, נאלץ להשאיר כרגע למדע. לנו אין פתרונות להציע, ונוכל רק לשער שמוצאם של הבנאים מציפורי שיר או טווסים, או צורת חיים אחרת שמפיקה יופי בלי טרחה. כך או כך, בתחילת שנות התשעים הם גדשו את הבמות, מילאו את העיתונים ותוכניות הפריים טיים, ונדמה היה שהג'וב הגרוע ביותר בעולם כולו הוא להיות בנאי נוסף. ועוד מוזיקאי. Dead-end job עם מאה תקרות זכוכית.
אביתר בנאי היה כנראה שותף לתחושת הגודש הציבורית, והחליט לפנות לטריטוריה שלא נכבשה אז בידי הבנאים - הקולנוע (למרות שלימים הודה שעיקר עניינו בסרטים היה בעצם הפסקול). הוא סיים שירות צבאי כעורך וידאו, היגר לדירה שכורה בתל אביב, ובין גדודים של צעירים עם גיטרות על הגב וחלומות מתקלפים של רוק וערפל, ניסה להטיל איזה צל משלו.
השנה היתה 1994, והיו לו מחזה שכתב, סרט שהשלים, ושותפה. היה שם גם פסנתר.
מלך השמש
לסצנות רוק מקובל למנות סנדקים, אבל לדור הרוקסן היה קיסר: חיים שמש. המפיק האגדי של "הד ארצי" חתום, במידה רבה, על מה שמכונה היום "גל הרוק" של תחילת שנות התשעים, וקשה לדמיין את הגל ההוא צובר תאוצה כזו, נפח כזה, מתנפץ בכוח כזה אל חופי העברית, בלי התרומה הענקית של שמש.
הוא היה הראשון לזהות את מה שהתחולל לכולם מתחת לאף, הראשון לראות שבעורקי תל אביב מבעבע דור חדש, נהדר ואכזר, שדרש לספר את עצמו בקול גדול, לקרוע לגזרים את אלף השתיקות שהורישו לו קודמיו, ואם לא זה - לפחות להעמיד פנים.
שמש ראה אותם, קבע אותם, נתן להם שם. הוא שלף, כמעט לבדו, את תור הזהב ההוא מתוך שלולית תרבות-הנגד המקומית. רשימה של התגליות שהביא לחיינו? בבקשה: אביב גפן, אלג'יר, איפה הילד, היהודים, החברים של נטאשה, תערובת אסקוט, אורים ותומים כיד המלך.
לרגע או שניים נדמה היה שבין הירדן והים הולכת ונוסדת אומת רוק מתוחת מפרשים, אבל תור הזהב ההוא החזיק מעמד לכמה שנים בלבד. שני האסונות הגדולים של שנת 1995 – רצח יצחק רבין ואסון פסטיבל ערד – הביאו את הרוק לקבורה זריזה, ואל חיינו פרצו בסערה סופי השבוע הרגועים של גלגלץ. נו-מילא, All things must pass...
שמש נאלץ לחפש אחר כשרונות סולידיים יותר, כאלה שיוכלו לצמוח תחת המוסכמות המפוחדות שהתקבעו בתעשיה. כשהגיע להופעה במועדון "צוותא 2" לראות את ההופעה שארגן סוכן האמנים אריק קנלר לאביתר בנאי, הוא מצא את ההפך הגמור: אמן סוער, אקסצנטרי, סגור כמו אגרוף, שאת המוזיקה שלו אי אפשר היה לדמיין גם ברדיו מקומי. שמש החתים אותו על המקום.
אצבע משולשת עם מגע זהב
כמעט כל מי ששמע את השירים שכתב בנאי, גם בשלב העוּבָּרי שלהם, הבין שמדובר ביצירה מסוג שונה לגמרי מכל מה שעשו אז. איש לא כתב מהלכים הרמוניים כאלה במוזיקה הישראלית, לא במשך שלושים-ארבעים שנה, אולי מאז סשה ארגוב. ואלה לא היו "שירים" במובן המקובל של המילה. אלה היו קומפוזיציות, לחנים עם תנופה ועומק של יצירות ממאה אחרת, משהו שנועד להתגושש עם מיתולוגיות ואלים ישנים.
כדי לטפל בחומר כזה, לא יכול היה שמש להסתפק רק במגע הזהב של עצמו. הוא זימן שני יוצרים בעלי אצבעות זהב משלהם - אסף אמדורסקי וקורין אלאל, ואלה היו אחראים, כמובן, לשני להיטי הענק של האלבום: "מתי נתנשק" שעיבדה אלאל ו"שמתי לי פודרה" שעיבד אמדורסקי. שני השירים האלה היו גם מנות החמצן היחידות באלבום. להוציא אותם, לא היה שם שיר ידידותי אחד.
והיו גם את הביצועים של בנאי ההוא, עם השיער הארוך והאצבעות שיורדות על הפסנתר כמו ברד. הוא היה אז פרפורמר פנאטי, אלים, חסר פחד. והוא גם עשה מאמץ הירואי להתכער. להביס את היופי הפתולוגי שלו.
אפילו הטקסטים שכתב כאילו בקשו לעורר סלידה. אלה לא היו הנושאים הקאנוניים של הרוק, אלה שקל להזדקף בפניהם - זעם כלפי הממסד או צער חובק-עולם או ווידוי מר-מתוק של נפש מיוסרת. אלה היו רגשות מכוערים באמת, ממיטים חרפה, כאלה שלוקחים לקבר. מספיק רק להאזין לפנטזיית האונס של "אקדח", או לפנטזיית השכול של "אבות ובנים" כדי לרצות לכבות את האור וללכת לישון.
ואולי הרגע הגדול ביותר באלבום ההוא היה דווקא בשיר "שן לידי", כשקולה של אמו של אביתר, שמחה, מזמר פתאום שיר ערש ישן. כשהשורה ההיא, העצובה כל כך: "אסור אסור אסור להתייאש, מחר נתחיל לעבוד" עולה מן האוב, נוגעת במלודיה של הפסנתר ושוקעת מיד בחזרה. זה מבעית עדיין.
ובכל זאת, את גזרת הגורל ההיא אי אפשר היה לשנות. כל כמה שבנאי הרחיק אל תוך הבלהה והאימה והשכול והקרביים, הוא לא הצליח להוליד אלא יופי. הקול שלו, הנגינה שלו, המלודיות שנבעו ממנו, הוא היה חולה ביופי. לכוד יופי. אסיר-יופי. וההשתוללות הזו, המתמרדת, חקוקה בכל תו של האלבום הזה - היפה מכולם.
אל אשר תלך ובאשר תלין
בנאי לא שב לכתוב יצירות כאלה. הוא נטש אחת ולעולם את היבשת השוקעת שגילה אז. האלבום הבא שלו, שיר טיול, הציג איזה צליל אלקטרוני חלוצי, מרוחק ככל האפשר מהצליל של אלבום הבכורה, ואחריו החל בנאי לגבש את הסגנון שמזוהה עם המוזיקה שלו היום. משהו מעט יותר קונסרבטיבי.
ובכל זאת האלבום ההוא מסרב להרפות. כאיסור, כאקסיומה, כהשוואה נקמנית – אל אשר הולך אביתר בנאי, הולכת אחריו גם היצירה הזו. ולא שבנאי לא ניסה להשתחרר ממנה. הוא באמת ובתמים ניסה. למשך תקופות ממושכות גם סירב לנגן את השירים האלה. לפחות את חלקם. אבל היא בשלה.
גם הילדים שגדלו על האלבום הזה, אלה שהיו מוכנים ללכת בעיניים עצומות בעקבות בנאי, מרגישים לפעמים נגזלים. ולא מדובר כאן על שבירת החוזה הבלתי כתוב שבין זמר רוק לקהל שלו. החוזה הזה תמיד פיקטיבי (זה הקסם שלו). מדובר בתחושה המעיקה, הלופתת, שהיצירה הזו גבתה מחיר כבד מדי ממי שהביא אותה לעולם. שהתעריפים שלה היו גבוהים מדי. שמשהו נשבר שם בלי תקנה.
אם יעז בנאי לחזור ביום מן הימים אל המחוזות שנטש לפני עשרים וחמש שנה - את זה כמובן אין לדעת. מן הסתם לא. ואביתר ההוא, של שנת 97'? עם השיער הארוך והאצבעות שיורדות כמו ברד על הפסנתר? אל תבזבזו עליו נוסטלגיה. הוא עוד שם. ממתין לשעתו.