במחזהו של סמואל בקט "מחכים לגודו" אומר הגיבור הראשי: "האוויר מלא בזעקותינו, אך אוזנינו אטמו משמוע". בפרפרזה על משפט זה אומר: האלימות הפיזית בישראל גוברת ומסכנת את חיינו, אבל עינינו טחו מלראות. כן, אנו קוראים מפעם לפעם על אלימות בגווניה השונים, כועסים, מתמרמרים, מופתעים, אבל מבלי להבין מספיק לעומק את גודל הסכנה המאיימת על החברה הישראלית. אם היינו מבינים את גודל הסכנה, ובעיקר אם הייתה מבינה זאת ממשלת ישראל, לא היינו ממשיכים להגיב על אלימות זו בצורה כה רופסת ומעליבה.

בשל מקרי האלימות המרובים נגד העובדים: בנק הפועלים ישבות חצי יום

הרופאה שהותקפה בבאר יעקב משחזרת: "הוא הלם בראשי בפטיש פעם אחר פעם"

הצוות הרפואי במערכת הבריאות וגם השומרים על בתי החולים חשופים לאלימות פראית. אני יכול עדיין לראות מול עיניי את פניה של הרופאה שספגה מהלומות פטיש על ראשה כשחלוקה הלבן מוכתם בדם. והיו עוד הרבה מקרים של מתקפות פיזיות על צוותי רפואה וגם על אלה שאמורים לשמור על ביטחונם של צוותי הרפואה. הם חשופים לחלוטין. אזרחים מסתערים עליהם באגרופים, בקללות וגם בפטישים.

גם נהגי האוטובוסים הם יעד לגל האלימות. אלה כבר לא מקרים בודדים; זוהי מגיפה. מתחילת השנה 40% מנהגי האוטובוסים הותקפו באלימות. למעלה מ־300 אירועי תקיפה. גם המורות והמורים חדלו מלהיות מוגנים. הורים מתוסכלים תוקפים מורות ומורים ללא מעצור. ובתוך ציבור התלמידות והתלמידים עצמו גם כן לא חסרות תופעות של אלימות פיזית ופגיעה נפשית.

לזאת צריך להוסיף את מכת מעשי הרצח במגזר הערבי. חופש מוחלט לרצוח בחוצות העיר כאשר הוסרו כל הגבולות. גם ילדים הם מטרה למתקפת ירי. ולא מסתמנת עדיין מגמת בלימה. נשק יש בשפע. וכל תוכניות המשרד לביטחון הפנים לשלול החזקת נשק בלתי חוקי אינן עושות שום רושם. אפשר גם להמשיך לאירועי התעללות בפעוטות בחלק מגני ישראל.

העיירה בוערת. החיים הופכים להיות בלתי מוגנים ואי אפשר להבין איך טחו עיניהן של רשויות המדינה מלהבין שעליהן לנקוט מלחמה טוטאלית, מוחלטת וחסרת פשרות נגד כל תופעות האלימות הפיזית המתרחשות במדינה.

שר המשפטים גדעון סער הביא לאישור ועדת השרים הצעה להחמיר בענישת אלה התוקפים צוותים רפואיים. למה רק תקיפת צוותים רפואיים? ומה עם תקיפת נהגים ומורים וילדים? האם נגיש הצעת חוק נפרדת להגנה על כל אחת מהקבוצות?

אבל פתרון היסוד אינו בהחמרת הענישה של אלה התוקפים צוותים רפואיים. כיום העונש של מי שתוקף אדם אחר הוא מאסר של שנתיים. בתי המשפט מסכלים אפילו ענישה מוגבלת זו. הייתי אומר שבתי המשפט מקעקעים והורסים את כל מערך הרתעת התוקפים. בזעזוע עמוק הם מטילים עונשי מאסר ארוכים על מעשי מעילה ושוחד בשירות הציבורי, אבל שני צעירים שתקפו מאבטח בבית חולים ירצו רק עבודות שירות ללא יום אחד של מאסר.

ממשלה אחראית הייתה צריכה להבין היום את דחיפות הטיפול בנושא. להסיר את הכפפות ולקבוע שמי שתוקף אדם אחר באלימות פיזית, דינו מאסר של חמש שנים עם קביעת ענישת מינימום, על שום שאין אנו יכולים לסמוך על בתי המשפט. הם רואים מול עיניהם את העבריין, ורגשי הרחמים גואים בהם.

הם לא מבינים שחובתם היא להגן על הציבור ולמנוע קורבנות בעתיד. אנו לא יכולים להציב שוטר ליד כל תושב וכל אזרח. אי אפשר להצליח במאבק באלימות הגואה והמתפשטת כאש בשדה קוצים אם לא תהיה פה הרתעה ממשית; ואי אפשר לבנות הרתעה אם אין ענישה המייצרת את ההרתעה.

הייתי מצפה כי ממשלת ישראל כולה, וגם בשלב היותה ממשלת מעבר, תפנים את חומרת המצב ותבין שהמאבק באלימות הפיזית הינו יעד לאומי עליון. רק אז היא אולי תשכיל לעשות את הצעדים הנכונים, ואם אין היא עושה צעדים אלה בחודשים הקרובים, היא מועלת באחריותה ומפקירה את הציבור. על כן כדאי שכל שרי הממשלה יפקחו את עיניהם ויראו את המתרחש בתמונתו הכוללת. העיירה בוערת ומוטב ויראו את הלהבות.