מסופר על חוואי אחד שניסה להרגיל את הסוס שלו לא לאכול. כל יום הוא הפחית בכמות המזון, עד שיום אחד, כשכמות המזון הייתה מזערית, הסוס מת. "כמעט הצלחתי", פסק החוואי. מה הנמשל? בעוד כחודש, כאשר תיפתח שנת הלימודים, וכל ילדי ישראל יצאו נרגשים למוסדות הלימוד שלהם, מעונות היום לגיל הרך יהיו כנראה סגורים. או אז תדע כל אם עברייה שאין בידי מי להפקיד את בניה ובנותיה, כי המדינה ויתרה על מערך החינוך המפוקח לגיל הרך.

"אולי 5% ופחות מקבלות הכשרה כלשהי": מבקר המדינה מזהיר מפני המצב הקשה במעונות היום

כותרות החדשות יכריזו אז ש"הארגונים המפוקחים החליטו לשבות", אבל זה יהיה שקר, שמאחוריו האמת הכואבת: הארגונים שמפעילים מעונות בפיקוח, שהם עמותות ללא כוונת רווח, פשוט רואים את הענף הזה מתפורר להם בין האצבעות, בשל מדיניות ממשלתית מכוונת שמתנערת מאחריות על חינוך הפעוטות.

התוצאה: מעונות מפוקחים נסגרים בשל חוסר בכוח אדם, נהירה המונית של עובדות החוצה מהמקצוע לא זוכה למענה הולם שימלא את החלל, את המסגרות המסובסדות מחליפות מסגרות פרטיות ויקרות שגם הן לא מפוקחות, והנה לנו עוד דלק לגלגלי יוקר המחיה הגואה.

באותו משל על הסוס שהורעב, יש גם את החוואי; זהו שר האוצר, וכמוהו גם קודמיו בתפקיד, שמתחזים למבוגרים האחראים ששומרים על הקופה של כולנו. הם מתוחכמים ומנוסים, יודעים היטב להציג את הצד השני כסחטן שחותר תחת האינטרס הלאומי במקום להיכנס תחת האלונקה. אלא שזה שקר המציג מציאות הפוכה. אני ויתר חברותיי להנהלת ויצו - לא רק שמבצעות תפקידינו בהתנדבות מלאה, אלא גם תורמות בעצמנו ומגייסות תרומות מחברותינו בחו"ל לצורך הקמת ושיפוץ מעונות יום, במקום לחכות לכספי מדינה שלא יגיעו.

אנחנו אלה שמוצאות עצמנו בודדות תחת האלונקה, לוקחות על עצמנו את המשימה הלאומית החשובה הזאת, אבל גם בידיעה שבלי שותפות המדינה לא נצליח. זה מוזר, הרי השיקול הכלכלי הרחב היה לאפשר לאימהות לצאת לעבודה כדי להניע את גלגלי המשק. כל אם לתינוק שמצליחה גם לעבוד מזרימה לקופת המדינה יותר ממה שיעלה למדינה לסבסד את עלות המעון.

החיסכון של המדינה במעונות היום הוא הפסד במונחי התוצר הלאומי, פעילות המשק, וההכנסות ממסים ישירים ועקיפים. מדוע לא שווה לאוצר להשקיע בחינוך לגיל הרך, כמו בתחומים חברתיים חשובים אחרים? ככל הנראה מדובר בסדרי עדיפויות לאומיים.

כאשר תיפתח בעוד חודש שנת הלימודים, מעונות היום המפוקחים יהיו כנראה סגורים, וחיי רבבות משפחות ישובשו. לא כי החלטנו לשבות, אלא כי המעונות קרסו והגיעו לנקודת השבר שלהם. בדיוק כמו אותו סוס שהורעב ומת. את האשמה יש להפנות אז לא לסוס עצמו, אלא לחוואי, או במקרה שלנו אל משרד האוצר, שמרעיב את החינוך המפוקח לגיל הרך בישראל, מתוך הנחה שאנחנו והשוק הפרטי כבר נסתדר. 

הכותבת היא יו"ר ויצו.