הסקר השבועי שפרסם “מעריב” ביום שישי האחרון העלה נתון שאולי לא ניתנה עליו הדעת במיוחד. המגמה בסקרים ברורה: הליכוד עולה ב־5 עד 7 מנדטים, יש עתיד עולה באותו מספר. שאר המפלגות מתנדנדות במנדט או שניים, בין בעלייה ובין בירידה, לעומת הכנסת היוצאת. בקצה הרשימה, חמש מפלגות שאינן עוברות, או עוברות בקושי, את אחוז החסימה, ובהן מפלגת העבודה.

איני מאמין שאני כותב זאת, אבל מפלגת העבודה, יורשתן של מפא”י והמערך, נמצאת על סף היכחדות, ואני מודאג. אם חשב מישהו שעליי לשמוח לאידה, טעות בידו. זוהי מפלגה שורשית, בעלת היסטוריה ארוכה, מפוארת, שראשיתה ב־1930, עת התאחדו הפועל הצעיר ואחדות העבודה דאז למפלגת פועלי ארץ ישראל; מפלגה ששלטה ללא מצרים ביישוב ובמדינה עד מהפך 1977. או אז החלה להתגלגל במדרון.

הבה נעשה מעט סדר. השם מפא”י שרד עד 1965, עת הומר למערך. ב־1968 המערך הוחלף בשם העבודה, עם פרק ביניים קצר תחת הכותרת: המחנה הציוני. בימי מפא”י העליזים הגיעה המפלגה ל־47 מנדטים, אבל המותג מפלגת העבודה נסק ב־1968 אף ל־55 מנדטים. האם צריך להזכיר שמותיהם של כמה ממנהיגי העבר שלה? בן־גוריון, אשכול, רבין. בעשורים האחרונים בזה אחר זה “הותזו ראשיהם” של ראשי המפלגה, וכך הגענו בינואר 2021 אל היו”ר הנוכחית. מרב מיכאלי ביססה את מעמדה האישי כשחזרה ונבחרה לא מכבר בשנית ליו”ר המפלגה לקראת בחירות 1 בנובמבר, אבל הפכה את העבודה לכמעט אבודה.

השם, האותיות (אמת), הלוגו - עודם נמצאים על המגרש. אבל אבוי, העבודה מדדה מאוד בסקרים. הסקר של יום שישי האחרון מצביע על צניחה ב־3 מנדטים, מאיגרא רמא של 55 מנדטים בעבר הרחוק לבירא עמיקתא של 4 מנדטים. אכן, סיפור פוליטי עצוב למדי, נפילתה של מפלגה רבת־זכויות, וגם יריבה מרה לליכוד, גלגולן מאז 1965 של חרות וגח”ל.

ותיקים בינינו זוכרים היטב כי בשנים ההן, בטרם קום המדינה ובשנות קיומה הראשונות, המאבק היה חד וברור: בין שמאל בגילומה של מפא”י או המערך או העבודה - לבין חרות או גוש חרות־ליברלים או הליכוד. מאבק אידיאולוגי במובהק. לחרות לבדה לא היה סיכוי להפיל את הדינוזאור משמאל. הבין זאת היטב מנחם בגין. רק משקם ביוזמתו איחוד מפלגות מחנה הימין, התאפשר המהפך ההיסטורי. וזה הדבר שאנו עדים לו באלה הימים: מצד אחד, התחזקות הימין בכללותו, שאילו היה פועל כמחנה מלוכד, היה בשלטון הנשען על 70־75 מנדטים. מצד שני, שמאל שהצטמצם לכדי שתי מפלגות זעירות, העבודה ומרצ, הנאחזות בציפורניהן ברף החסימה. את החלל שהותירו אחריהן מילאו יש עתיד וכחול לבן. במיוחד זו האחרונה, בראשות בני גנץ, מתיימרת להיות יורשתו של מחנה המרכז־שמאל, אך מתגמדת ליד מפלגתו של ראש ממשלת המעבר יאיר לפיד.

וכך מוצאת עצמה הליכוד כיום, לכאורה בלי יריבה של ממש כפי שהיה הדבר ערב מהפך 1977. ואף על פי כן, נשלחה לפני שנה ויותר לאופוזיציה, כאשר כל מפלגות המרכז־שמאל, יחד עם מפלגות ימין קטנות, התאחדו למען מטרה אחת: הפלת שלטון נתניהו. זו הייתה התאגדות סביב עיקרון אחד - שנאת נתניהו, וזריקה למזבלה של ההתחייבויות לבוחרים. לעומתן, מפא”י ההיסטורית הייתה מפלגה סוציאליסטית צבועה באדום, הגם שלא נעדרו בתוכה שחיתויות שהטילו צל על שלטונה, ומולה תנועת החרות בעלת מצע לאומי חד. באותם ימים היה זה במובהק מאבק שלטוני־רעיוני בין שמאל לימין. כיום על כיסאם של בן־גוריון ואשכול יושבת האישה בשחור, ולכיסא ארבע רגליים רעועות. האם בקדנציה שלה יושם סופית הקץ למחנה העבודה במובנו ההיסטורי?

פוליטיקה בריאה, דמוקרטיה מתפקדת, יציבות שלטונית - ייתכנו בעיקר כאשר שתי מפלגות גדולות נאבקות זו בזו. כך זה בדמוקרטיות הגדולות. האם בעתיד הלא רחוק - תלוי כמובן בתוצאות הבחירות הקרובות - יחל תהליך מפורר גם במפלגה הגדולה בימין, הליכוד? זה יקרה אם לא תזכה יחד עם שותפיה הטבעיים ל־61 מנדטים לפחות ותשוב לשלטון. שלושה מנהיגים חזקים הובילו את הליכוד מאז קום המדינה: בגין, שמיר, נתניהו. ומי יבוא אחרי נתניהו? האם גם הליכוד יונהג בעתיד על ידי “מרב מיכאלי” משלו, שתוריד אותו לבור תחתיות?

טוב שאחוז החסימה גבוה יחסית. הוא מאלץ מפלגות זעירות להתלכד אם חפצות חיים פוליטיים הן. ועדיין היציבות השלטונית היא מאיתנו והלאה. במפה הפוליטית נדרשת לנו מפלגה גדולה שתירש את מקום השמאל ההיסטורי. או אז אולי נשוב לראות קרב פוליטי נחרץ ולא ניגרר למערכת בחירות שישית בתוך שנים בודדות.