צינון היחסים בין רוסיה וישראל טרם נפתר, וחסימת הפעילות של הסוכנות היהודית היא אחת מתוצאותיו ולא מסיבותיו. למרות שראש הממשלה החליפי יאיר לפיד עושה מאמצים לחמם את היחסים מחדש, לא ברור אם ואיך אפשר להחזיר את המצב לקדמותו. יש מימרה על החכם שלא נכנס לצרות שהפיקח (אולי) יודע לצאת מהן.
בלי שננסה לקבוע איזו קטגוריה, אם בכלל, תואמת את המצב, מה שברור הוא שלפיד הוא הכי רחוק שאפשר מהגדרתו של הנרי קיסינג'ר בספרו החדש "מנהיגות" למדינאי שיודע לגשר בין חזון לזהירות, אך גם מהסוג השני של מנהיג שרואה בהגשמת חזונו, חרף כל הסיכונים, את חזות הכל.
דוד בן־גוריון מיזג בתוכו את שתי התכונות ובכך הייתה גדולתו. נתניהו הוא בעיקר מנהיג מהסוג הראשון אך ללפיד כנראה חסרות התכונות משני הסוגים גם יחד. רוסיה אומנם איננה בעלת ברית של ישראל, בוודאי לא בנוסח ארצות הברית, אך נתניהו, מודרך על ידי השיקול הביטחוני, השכיל ליצור איתה בזמנו שיתוף פעולה פרגמטי, בלי לערער את הקשר ההדוק עם אמריקה. נפתלי בנט עוד הצליח איכשהו להמשיך במתווה של קודמו, עד שבא לפיד וטרף את הקלפים.
ההתבטאויות המיותרות בפרוץ המשבר, כגון האיום ב"צעדים חריפים נגד רוסיה", עוררו גיחוך ודאגה. אומנם בעימות עם רוסיה, ישראל איננה האשמה היחידה, ואף לא הראשית, אך מדינאי נבון ואחראי חייב בכל החלטותיו ומעשיו להעריך סיכונים מול סיכויים ולראות את התמונה כולה. כל שכן מדינאי ישראלי שלנגד עיניו צריכה לעמוד לא רק הסוגיה האוקראינית, ואף לא זו של הסוכנות, אלא העובדה שחרף הצהרותיו של הנשיא ביידן בג'דה, התפקיד שארצות הברית תמלא בעתיד במזרח התיכון לא ידמה בממדיו לתפקיד שמילאה בעבר, והימצאות רוסיה בו לשנים רבות היא מציאות שאין להתעלם ממנה.
לעובדה הזאת יש משמעות קונקרטית ומיידית מבחינת צעדי ישראל נגד מגמות איראן ושלוחיה בסוריה. נתניהו, שבניגוד ללפיד הוא בעל מודעות היסטורית וגיאו־פוליטית מעמיקה ומפוכחת, היה סבור כי עם פוטין, גם אם הוא איננו דמוקרט למשעי, אפשר להגיע להסדרים שמשרתים את האינטרסים של שני הצדדים, וכן את טובת יהודי רוסיה. מסתבר שבצדק. אין זאת אומרת שצריך למחוא כף אל מול התוקפנות של רוסיה באוקראינה; אדרבה, יש להתנגד עקרונית לקידום מטרות מדיניות, גם אם הן נראות מוצדקות לאחד הצדדים מבחינה היסטורית, בדרכי אלימות - אך זאת לא במחיר סיכון ביטחוננו.
רוסיה של היום, למרבה המזל, איננה ברית המועצות הקומוניסטית שעוינותה הקיצונית לציונות מזה והמלחמה הקרה מזה העמידו אותה בחזית אנטי־ישראלית בכל המובנים. אסור שבאמירות ובמעשים מטופשים נסובב את הגלגל לאחור. אפשר כמובן לשאול, מה עם שיתוף הפעולה בין רוסיה ואיראן, כולל זה שבסוריה? אך פסגת טהרן בין מנהיגי רוסיה, איראן וטורקיה שהתקיימה לאחרונה - אף שנתפסת כהישג מדיני של הנשיא פוטין מול ארצות הברית, ואף שהיו בה כמה אלמנטים קונקרטיים כגון ההסכם לחידוש ייצוא התבואה מנמלי אוקראינה - גם הראתה שלכל אחד מהצדדים יש אינטרסים ויעדים סותרים.
מבחינת רוסיה, זה בהקשר לעתידה של סוריה, ואילו השתתפותה של טורקיה איננה מטשטשת את הניגודים היסודיים בינה כמנהיגת העולם הסוני (בעיני עצמה) ובין איראן כמנהיגת העולם השיעי. פסגת טהרן גם הבליטה את העובדה שאנקרה, כחברה בנאט"ו, איננה מתכוונת להימנות עם הסדר העולמי החדש בראשות סין, רוסיה ואיראן.
לומר שהמציאות הנ"ל מורכבת מבחינת ישראל יהיה לשון המעטה, בפרט אם נוסיף לכך את הסוגיה הפלסטינית, את לבנון, את המשבר הכלכלי העולמי, וכמובן את האיום הגרעיני האיראני ההולך ומתעצם. השאלה היא, איזו מנהיגות מדינית, על פי הגדרות קיסינג'ר, תהיה לנו כדי לעמוד באתגרים הנ"ל?