בין שלל המתנדבים מרחבי העולם שמסייעים מאז פרוץ המלחמה באוקראינה ללמעלה משבעה מיליון הפליטים שברחו מהמדינה מאז הפלישה הרוסית, נמצאת גם נטלי ברוך מישראל, שניהלה בשבועות האחרונים שני בתים בעיר ז'שוב בפולין, בסמוך למעבר הגבול מדיקה שבין פולין ואוקראינה, שבהם מתגוררים פליטות אוקראיניות וילדיהן. "זה בית שנותן להן תחושת ביטחון, תחושה שהן חופשיות, תחושה של שגרת חיים", אומרת ברוך, שמבקשת לא לקרוא למקומות האלה מקלט או בית מחסה.
ברוך, שבעברה עבדה עם נשים נפגעות אלימות, היא מנחת קבוצות העצמת נשים, ודוקטורנטית באוניברסיטת בן־גוריון שמחקרה עוסק במגדר באזורי סכסוך פוליטי וצבאי. עם פרוץ המלחמה, נסעה להתנדב בפולין במסגרת פרויקט SheltHer, שמספק לפליטות מרכזי שהייה ותמיכה באופן זמני ומסייע להן להתמודד עם מצבי דחק וטראומה. לפרויקט שותפים עמותת טופז, הפעילה הפוליטית־חברתית־סביבתית אורנה אנג'ל, ומיזם אורקה (ORCA). "יחד עם עוד שתי מתנדבות מישראל תפקדתי כאם בית", מספרת ברוך. "היינו אחראיות על שני הבתים הללו".
הבית הראשון נפתח באפריל האחרון, והשני במאי. בשני הבתים יחד גרים כרגע 12 נשים ו־15 ילדים, מגיל שנתיים ועד 17, כאשר כל שלושה חודשים הנשים מתחלפות. בכל חדר מתגוררת אישה עם ילדיה. "גם כיום פליטים, ובעיקר פליטות, ממשיכים לחצות את הגבול האוקראיני", אומרת ברוך. "לבית מגיעות פליטות שהפניות שלהן מתקבלות אצלנו מארגונים פולניים, מכנסיות בז'שוב, מארגונים אוקראיניים, לפעמים גם אישה מביאה אישה.
בהתחלה פרסמנו בפייסבוק, עד שאכלסנו את הכל. כיום בפולין ישנם בתים ומקלטים נוספים שמפעילים ארגונים שונים, ויש גם פרויקטים של משפחות פולניות שמארחות נשים עם ילדים. שני הבתים הללו הם אחד הפרויקטים של הסיוע שישראלים מפעילים".
בטח נחשפת ללא מעט סיפורים מרגשים בתקופה הזו.
"נגע בי מאוד סיפורה של פליטה שאמרה: 'אני נמצאת כאן ואוכלת, ואילו הבן שלי, בן 21, שלא יכול היה לצאת מאוקראינה, כבר לא אכל שלושה ימים בגלל משבר הומניטרי'. יש בבתים נשים אוקראיניות שהתחבאו מהפצצות מתחת לרכבות עומדות. נכון לרגע זה רוב הנשים אצלנו הן גרושות, פרודות, בעיקר כאלה שהשאירו באוקראינה בנים ולא בעלים. לכמה מהן, אלה שהגיעו מחרקוב למשל, הבתים באוקראינה נהרסו. יש להן קושי גדול עם התחושה שהן כביכול מוגנות עכשיו, אבל המשפחה שלהן באוקראינה נאבקת ואין ביכולתן לעזור לקרוביהן.
אישה אחת למשל רוצה לשנע משאית אוכל לתוך אוקראינה, והיא מנסה לגייס לטובת העניין נשים נוספות. יש לנו אישה בת 50 שהגיעה יחד עם הבת והנכדה. הבת והנכדה חזרו לאוקראינה, והאישה עצמה עובדת עכשיו כתופרת בפולין. את הכסף היא שולחת לאוקראינה".
להתקיים בכבוד
אף שנסו ממולדתן, לדברי ברוך, הנשים בבתים לא מאבדות לרגע קשר עם מה שקורה באוקראינה. "כל היום הטלפון שלהן פתוח, כל הזמן הן מעודכנות במה שקורה", היא מספרת. "הן רואות בזמן אמת את הבומים, נמצאות בקשר עם המשפחה. לא קל להן. אלה נשים שחוו באוקראינה פיצוצים של בתים. אלה נשים שאספו מהר מה שיכלו ורצו. חלק הגיעו בלי כלום".
איך הילדים שלהן מסתדרים?
"הקושי הגדול הוא בעיקר עם המתבגרים. עם הילדים הקטנים קל יותר. לוקחים אותם לבריכה, לפעילויות. למתבגרים יש יותר קשיים. הם נעקרו ממסגרות, מחברים, משגרת חיים, והם לא כל כך מוצאים את עצמם. עכשיו אנחנו מפעילות סמינר קיץ עם מתנדבים מארצות הברית, שבו אנחנו מוציאות אותם לטבע, לפעילויות קיאקים, מנסות להעסיק אותם כמה שיותר".
בשני הבתים, מספרת ברוך, "הפליטות וילדיהן מתנהלים כמו משפחה אלטרנטיבית. הבית מהווה בעצם מעין אלטרנטיבה למשפחה. יש קשר בין הנשים, יש חברות בין הילדים. שני הבתים האלה נועדו להחזיר להן את שגרת החיים. הן לומדות פולנית בשיעורים שמעבירים ארגונים שונים. מישהי גם עברה קורס להקמת עסק זעיר. יש כל מיני קורסים שהממשלה הפולנית וארגונים הומניטריים שונים מארגנים. יש נשים שכבר מצאו עבודה. אחת בדואר, האחרת כתופרת. הן הולכות לעבודה וחוזרות לבתים. יש להן תקציב שאנחנו נותנות, הן קונות אוכל ומבשלות לעצמן. אנחנו מגיעות לשם, מדברות איתן, משחקות עם הילדים, מעבירות סדנאות של נטוורקינג, עוזרות במציאת עבודה".
מה הכי מדאיג אותן בימים אלה?
"רבות מהן רוצות לחזור לאוקראינה. המצב הארעי הזה של החיים הוא לא פשוט. הן דואגות למשפחה, דואגות לילדים שלהן כי הילדים חוו טראומה של מעבר ממקום למקום. רוב הנשים וילדיהן הגיעו אלינו ממעבר הגבול, ממשפחה פולנית מארחת, או מהאנגר ענק שנמצא ליד מעבר הגבול מדיקה, ויש בו מאות מיטות שפליטים ישנים בהן. בגבול עצמו יש נשים שעוברות מצבים לא פשוטים. ראינו למשל גברים מפוקפקים שמציעים לנשים דירה. הייתה גם אישה שעמדה עם שלט והציעה לנשים לנסוע לספרד. היום אנחנו יודעים שזה היה למטרות זנות וסחר בנשים. ממש חילצנו חלק מהנשים מלעלות על טרמפים ועל מכוניות עם אנשים שהן לא מכירות".
איך הנשים מסתדרות בינן לבין עצמן בבתים?
"לגור בבית עם אנשים זרים זה לא פשוט. אין פרטיות, וזה יוצר לפעמים מתחים. יש גם מתח על אופן גידול הילדים. כמו כן, המשלחות מתחלפות, הן רואות הרבה ארגונים, הסיטואציה לא פשוטה, אבל לפחות הן נמצאות לכמה חודשים במקום בטוח. אחרי כמה חודשים הן עוברות לגור יחד בפולין או חוזרות לאוקראינה, או מהגרות למדינות אחרות באירופה או לאמריקה. כל אחת מחליטה על גורלה. שלושת החודשים האלה מיועדים לאפשר להן לקבל שקט, להתקיים בכבוד, לקבל מזון ולבוש, מיטה, וגם אוזן קשבת של מתנדבות של המשלחת, עזרה וחיבור לרשויות ולארגונים".
הודיה ואמונה
מאז פרוץ המלחמה ב־24 בפברואר, כשני שלישים מהפליטים הגיעו לפולין, רובם נשים וילדים. "במהלך השהות שלי בפולין נפגשתי עם נציגי נציבות האו"ם לפליטים (UNHCR) וארגון ההגירה הבינלאומי (IOM)", מספרת ברוך. "הבעיה הכי קריטית כיום היא מגורים לפליטות ונושא העבודה. הפליטות ממשיכות להגיע.
אם הן לא עובדות, הן נגררות למצבי עוני, נדחקות לשוליים. אם הן מוצאות עבודה, המשכורת שלהן יחסית נמוכה, ואז הן לא יכולות לשכור דירה, כי בעלי בתים לא רוצים להשכיר דירה לאישה שלא עובדת או שמרוויחה שכר מינימום. לכן אנחנו מעודדות אותן לשכור בית יחד עם נשים נוספות. יש גם קושי של שפה, אבל זה יחסית זניח. כמו כן, פליטות מגיעות לפעמים לפולין בהריון אחרי שעברו אונס על ידי חיילים רוסים, או שהיו בהריון לפני כן. חלק מהן רוצות לסיים את ההריון, זה לא פשוט, ויש ארגוני נשים שמנסים לעזור להן בכך. יש עלייה בפניות של נשים שרוצות לעשות הפסקת הריון".
את מתכוונת לחזור להתנדב בבתים הללו?
"כנראה אחזור לשם בספטמבר. חזרתי מפולין עם הודיה ועם אמונה בכוחן של נשים. פגשתי נשים חזקות ונשים אמיצות שהלכו אל הלא נודע, כי לא הייתה להן ברירה. חלק מהמשפחות אפילו דחפו את הנשים והילדים לתוך מונית בכוח, כדי שיעזבו את אוקראינה, תוך כדי שהן בוכות. חזרתי ברגשות מעורבים כמי שהייתה עדה לזוועות המלחמה. אבל מצד שני יש לי תחושת סיפוק שיכולתי לתרום. היו הבדלי תרבויות וקשיי שפה, אבל כשהלב פתוח, אז אין שום מגבלות".