בכל פעם שתביעת נזיקין רבת־משתתפים נגד חברת תרופות גדולה שמייצרת משככי כאבים, שאותם שיווקה באגרסיביות ובהסתרה מכוונת של אלמנט התמכרות קטלני, מגיעה להסכם פשרה של מיליארדים, שואלים אותי חברים כמה קיבלתי. בשבוע שעבר הגיעו התובעים לפשרה עם טבע הישראלית, שתעלה לה 4.25 מיליארד דולר על פני 13 שנים. יומיים לאחר מכן חטפה חברת אלרגן הקטנה 2.2 מיליארד דולר. חלק מהזמן רכשה טבע סטוקים גדולים של משככי כאבים גנריים מאלרגן, כך שגם החביתה הזאת היא על פניה.
לתביעות האלה (Class action suit) ניתן להצטרף אם אתה רואה את ההכרזה עליהן לפני הגשתן. הן נגישות למי שהוּנו, התמכרו ומתו במקום ההתרחשות, כלומר באמריקה, ולא למי שנכוו והתמכרו בישראל. לא ייצא לי כסף עבור יותר מעשור אומלל בחיי שעלה לי בהרבה דברים יקרים מכסף. אבל השיעור, למי שחוו אותו, הוא מאלף וחד־פעמי. אינני אסיר תודה לניסיון, הוא היה מזעזע ובלתי נסבל, אבל יש יתרון תודעתי גדול למי שהיה שם בהשוואה למי שמסתייגים מהסטיגמה בעיקום שפה.
באמריקה מתים עדיין כ־100 אלף אנשים בשנה ממנת יתר של משככי כאבים סינתטיים (תרופות מרשם), הרואין, קוקאין ובעיקר פנטניל. מי שרוצה כמוסת מידע שקריאתה תשאיר אותו קצר נשימה ומשתנק מתדהמה, שיקרא על מותו בשבוע שעבר של דני אוסטר בן ה־44, בנו של הסופר פול אוסטר. אני מכיר סיפורים רבים כאלה, אבל זה גרם לי לשכוח לנשום.
סכומי הפיצויים נשמעים דמיוניים, אבל הם אינם בהכרח מספקים: הם לא ממוטטים תמיד את חברות התרופות, לא מכפרים תמיד על העוול הגדול שנגרם לציבור ואינם מעניקים תמיד מזור כספי הולם לסובלים ולמשפחות המתים; התור לפיצויים ארוך ומשתרך, ועומדים בו בתי חולים, קליניקות, רופאים וקורבנות. יותר מזה: ההסכם שטבע הסכימה לו זקוק לאישורים רבים טרם הוצאתו לפועל וכלול בו משפט המחץ: "ההסכם לא יכלול הודאה של טבע ב־wrongdoing והוא מייצג את האינטרס המיטבי שלנו להשאיר את המקרים מאחורינו ולהמשיך להתרכז בפציינטים שאותם אנו משרתים מדי יום".
חברות התרופות, שהחל משנות ה־90 שכנעו את קהילות הרופאים, בעיקר באזורים דלים, מוכי עוני ובורים, שמשככי כאבים הם שלאגר אפקטיבי נגד כאבים בינוניים עד קשים ונטולי תופעות לוואי כמו התמכרות, מזכירים לי את אותם "שבעת הגמדים", מנהלי חברות הטבק, שהצהירו בשבועה שלמיטב ידיעתם ניקוטין אינו ממכר. הם לא נתנו את הדין עד שג'פרי וויגנד, כימאי שעבד באחת מהן וראה את המידע האמיתי, מסר עדות מרשיעה ל"60 דקות", שגנזה את הראיון, נכנעה ללחץ כלכלי ואינטרסנטי על CBS והתעשתה אחרי שהמשפט כבר התגלגל. שם נולדו תוויות האזהרה הגדולה על חפיסות הסיגריות.
טבע לא לבד. Purdue, בבעלות משפחת סאקלר היהודית, הסתתרה עד התביעות נגדה מאחורי צדקה, הקמת אגפים במוזיאונים ובבתי חולים; כסף קטן בהשוואה לרווחי עתק ממשככי כאבים. פרדו שיווקה את OxyContin, הדור הבא במינונים שונים, שהתיימר ליתרון גדול על פני Oxycodone ו־Hydrocodone, הרעל שהיה מוכר לי. סדרה בשם "Dopesick", המשודרת לפרקים ב־Hulu, עושה עבודה אפקטיבית בתיאור האופן שבו החדירו אנשי מכירות צעירים ואגרסיביים את התרופה החדשה לרופאים, כולל באזורים כפריים, כשהם נשבעים שהתמכרות היא תופעה שולית נדירה אצל 1% בלבד של המשתמשים.
זה היה שקר שלקח זמן להבין את היקפו. בסדרה הנ"ל זה קורה כאשר מייקל קיטון, בתפקיד רופא אלמן כאוב, מתמכר בעצמו לכדור שאותו הוא רושם בסיטונאות. תיאור הסאקלרים בסדרה כחבורת טרולים נוטפי דם המכסים עצמם בכסף ומתעלמים מנתיב המוות מאחוריהם, עובר בעיניי כמטאפורה, גם אם הוא פשטני לעתים לטעמי.
כאשר שאלתי את הרופאים שהתיימרו לדעת כיצד אגמל מהנרקוטיקה שלקחתי שנים, גברים עם ארשת פנים אינטליגנטית ובעלי ידע תיאורטי, שלא חטפו בחייהם זריקת מורפיום בישבן או נטלו גלולת M.I.R, למה עליי לצפות ברמה של כאבים, תופעות לוואי, תסמינים ושאר עלבונות מרים לנפש ולגוף; הם ענו שחוץ מעשרה ימים ראשונים מדובר בתקופה של "אי־נעימות קלה" עד שהגוף שב ומוצא את איזונו הטבעי. גמילה מהתמכרות היא מעשה חסד אנושי יותר משהיא רפואה בהיבט הפיזי והכימי שלה. גמילה היא מעשה של חמלה שהוא בדיוק מה שחסר - על פי ניסיוני האישי המר - בתפריט הקיומי של ה"גומלים" שבהם נתקלתי.
בגיל צעיר סבלתי ממיגרנות קשות, גנטיקה משפחתית. תרופות כאבים שגרתיות לא עזרו, וכך הגעתי לעתים הולכות ורבות לחדרי מיון שבהם הבין רופא בכיר שעליו לתקוע לי משהו בווריד. הקיום הזה הפך למטרד כבד לסביבתי ולי. וכך נרשמה לי חפיסת הכדורים הנרקוטיים הראשונה. זה היה לא פחות מפלא. התקיימתי על מינון נמוך ולא ממכר שנים רבות, אבל טבעה של נרקוטיקה שהיא מחייבת העלאת מינון, משום שכוחה הראשוני נחלש. כך התמכרתי. אינני מתחסד, ידעתי מה קורה לי. לפעמים נמדד כוחנו בהעדפת הכאב המשתק על פני שקיעה מכוערת לעולם אפל ללא תחתית. נכשלתי. זה חלקי.
ה"גומלים" אינם יודעים כי נגזר על הנגמל שקולטני מוחו (המכונים רצפטורים) מתפנים מנוכחותו הכבדה של הסם; שדה הקולטנים רחב הידיים הוא היכן שהתרופה הנרקוטית גדלה עליו בעת השימוש הארוך, כי שם היא אוהבת לרבוץ; כאשר הקולטנים הללו מתפנים מהחומר שעודד את צמיחתם, הם מתחילים לשגע את תפקודי הגוף, המוח והמערכות השונות; הלכתי להשתין עם ספר. אילו ידעו, לא היו משווקים גמילה מזעזעת כעשרה ימים של בטן־גב בטרינידד. דבר נוסף קרה לי בעת הגמילה; התחלתי לבכות. השתנקות חונקת, רעד כתפיים ותחושת התפרקות עצומה, שלא היו מוכרים לי. אפילו היבשושי באדם מוצא את דמעותיו ברכבת השדים של הגמילה כאשר זו מתחילה לדלג על צוקים משוננים. הייתי שוכב במיטה ובוכה אל כריתי.
לפעמים כל מה שאתה צריך כדי להיגמל, זאת אישה טובה שאכפת לה ממך אף שבזמן אמת, במהלך האכפתיות, זה לא מה שאתה חושב ומרגיש. לא כל אישה, ודאי אף אחת מהנשים שאמי סרגה עבורי בערבים על פי הוראות ב"לאישה", לא הייתה שורדת. נעמי שרדה ונלחמה עליי, משום שתמיד הצליחה לראות את האדם במפלצת. יש רגעים מקסימים שבהם נוזלי הגוף שבני זוג מחליפים הם דמעות. כל מערכות הגוף והנפש מתפרקות כאשר אתה נגמל ממשכך כאבים. כדור נרקוטי שקיים אותך שנים רבות בערמומיות כימית וגרם לך להחזיק מעמד באופן מלאכותי אך אפקטיבי מול תובענות החיים.
שיווק משככי הכאבים עלה כה יפה כי רופאים רוצים לעזור (וגם להרוויח כסף אם אפשר), והכדורים הנרקוטיים עשו פלאים לפציינטים בעלי כאבים כרוניים מכל הגילים ובכל המקומות. המינונים לנטילה היו אסטרונומיים מהמרשם הראשון והלכו ותפחו. רק כאשר הצטברו נתונים על התמכרות, תמותה ופשיעה בעקבותיה, החלו הרופאים והתקשורת להתעורר. אלו היו תרופות זולות באופן מגוחך שעלו פי 100 בשוק השחור. מי שנגמר להם המרשם, פנו לסמי רחוב קטלניים לא פחות. סוכני המכירות ראו את המתרחש, אבל הרוח שנשבה מהחלון הפתוח של הפורשה, לקחה את ההתלבטות. בחדרי הוועידות של חברות התרופות החלו נתונים להצטבר, אבל בהצבעות חוזרות החליטו להמשיך לשקר.
אינני מסיר אחריות מעצמי. זה מייסר אותי שנים. אני ער בלילות בתהייה מדוע לא נאמר לי ולו פעם אחת, בעיקר לא עם המרשם הראשון, שמדובר בתרופה בעלת פוטנציאל התמכרות גבוה. הטענה שהרופאים עצמם לא ידעו, לא מחזיקה מים. כאשר שבתי אל הרופא פעם אחרי פעם ובתדירות גוברת עד כדי מטרד, ולא הייתי לבד, האינטליגנציה הטבעית שלו הייתה אמורה להפעיל בלם. אבל זה לא קרה. אם בישראל קיבלת מרשם בארבעה עותקים ל־20 כדורים, באמריקה קיבלת 100. הרעל האישי שלי היה פרקודן, כדור צהוב גדול במגש של עשרה. היה כתוב עליו "תרו". לא היו חברים טובים מתרו וממני. אף שהם תובעים עכשיו גם את עלבונם, אי אפשר להוריד את הרופאים בחיבה מהעץ. אם לא ידעו מיד, היה עליהם ללמוד מהמידע שהצטבר.
משככי כאבים נרקוטיים נכנסים לחיינו אחרי ניתוחים גדולים, ודאי סרטניים ואורתופדיים. גורלו של הנוטל אותם נגזר גם מאישיותו. הסכנה היא שבמשוואה בין כאב כרוני מתמשך ובין התמכרות למשככי כאבים, ההבחנה מיטשטשת. הפסקתם באחת של משככי הכאבים גורמת לאפקט המכונה ריבאונד. כל המיחושים והכאבים, גדולים כקטנים, ששכבו מתחת לשמיכת הנרקוטיקה, מתפרצים אל פני השטח באפקט מוגבר ובכפולות של עשר ויותר.
זה מה שהצחיק אותי כאשר ישבנו במשרדו של ד"ר אחד ב"סביוני קיראון", או שמא זה היא קיראוני סביון, וצפינו בו מרצין את קלסתרונו הקירח. בפגישה הראשונה הוא אמר לי "להביא את האישה" לפגישה הבאה. חשבתי שזה יפה ונאור מצדו לרצות את אשתי לצדי. "ראו", אמר, "אחת מתופעות הלוואי של התרופה החלופית שנוטלים במקום משכך הכאבים הנרקוטי, שהיא מדכאת מערכות רבות. יש מקרים שבהם התפקוד והיצר המיני נחלשים". הבטנו בו בתמיהה. בעיות בתפקוד מיני לא ניצבות בראש מעייניו של הנגמל, שברבות הזמן אינו יודע יותר להגיד אם זה יום או לילה או איזה חודש.
נזכרתי באותה אמירה אגבית אך מוחצת של וויליאם סטיירון הנפלא בספרו הדק "חשיכה נראית", שהפך לתנ"ך האישי שלי: "זאת ועוד, כך אמר לי ד"ר גולד ישר בפנים, הכדור במינון האופטימלי שלו עלול להביא לתוצאות לוואי של אין־אונות. עד לאותו הרגע, למרות שכבר הייתה לי קצת בעיה עם האישיות שלו, לא חשבתי שהוא לחלוטין חסר יכולת ראייה; עכשיו לא הייתי עוד בטוח בכך כלל. כששמתי את עצמי בנעליו של ד"ר גולד, תהיתי אם באמת חשב ברצינות שהנכה למחצה הזה, חסר הלחלוחית והמעונה, עם גרירת הרגליים וגניחת־הקדמונים שלו, אכן קם כל בוקר מתרדמת ההלציון שלו, כל כולו מוכן לקראת כיוף הבשרים".
מוטל במיטתי הגיתי בקושיה מדוע היה חשוב לרופא לציין את הנתון הסטטיסטי הזה. האם נראינו כזוג אתלטי שאפתני המצליח לשמר את רמת החשק 30 שנה גם בפני מחסומי דרך מונומנטליים כמו תחושת הדחייה שמשרה על סביבתו המכור הממוצע? או שמא זיהה את הליבידו האקטיבי שלי מבעד לעיניי המטושטשות?
כדי למנוע תפוצה גדולה מדי של הכדור - לטעמו של אגף הרוקחות בישראל, המנוע על פי חוק מלכופף את שיקול דעתו של רופא מומחה שקבע שהחולה שלו זכאי לפרקודן - מתנכלים הרוקחים לפציינט. מהי התנכלות רוקחית? מעמידים את הלקוח בצד כפלסטיני במחסום. קוראים ומעיינים במרשם בכובד ראש ובשבע עיניים. מוודאים שהוא רשום כהלכה (מרשם נרקוטי נרשם בעותקים, והוא כתוב במילים ובמספרים בשפה מיוחדת שאם הרופא סוטה ממנה כמלוא הנימה יושבו פני החולה ריקם). אחר כך מעבירים את המרשם כאורניום מרשרש לעיונו של הרוקח הבכיר, המעביר את המרשם לעיונו של מנהל המשמרת בירכתי הסופר־פארם. אחר כך יוצא מנהל בית המרקחת ומסמן לך בעיניו לסור לפינתו מאחורי הדלפק ומבקש ממך להזדהות בתעודות מתאימות.
אחר כך הוא הולך לבדוק במחשב שמא לא קנית בסניף סופר־פארם אחר את אותו כדור עצמו בעשרת הימים האחרונים. מפלטו האחרון של הרוקח, אחרי שניסה עליך את כל התעלולים בספר, הוא לקחת את המפתח הגדול של כספת הנרקוטיקה מהמגירה הסודית ולהיעלם לשעה ארוכה, שבסופה הוא שב, מבט עצוב בעיניו, ומודיע לך שהכדור אזל.
בזמן שחלף מאז נגמלתי, למדתי שהתמכרות לפרקודן נחשבת לקשה ולנבזית במיוחד; מה שהופך את הכדור הנרקוטי הזה לתרופה כה ערמומית, הוא העובדה שמנתו והרכביו הכימיים קצובים ומדויקים משום שנוצרו במעבדה, בניגוד לאיכותם המשתנה של סמי רחוב; מסטטיסטיקה שולית במיוחד שקיבלנו מאת המומחה היחיד שעורר בנו אמון, עלה כי ההצלחה בגמילה מפרקודן עומדת על נתון מייאש ומרפה ידיים של 3%.
רוב המשתמשים חוזרים לכדור אחרי זמן קצר בלבד ונעלמים בנוף שממנו הגיחו כאשר באו לבקש עזרה. באופן שמסביר את העובדה שחיבתי לאלכוהול היא כה קטנה ומאופקת, לא נותרתי עם תחושת הכמיהה (craving) הקיומית שנגמלים רבים מעידים עליה. גם כשנתקלתי ברופאים שרצו לרשום לי נרקוטיקה לפרק זמן קצר, התפלאתי כאשר שמעתי אותי עונה להם שאני מנוע מליטול תרופות כאלה. כבר יותר מ־20 שנה.
מספר הכדורים האסטרונומי שלקחתי אינו מגרד את מאות הכדורים שנוטלים בכירי המכורים, שלא במקרה נמנים עם האליטה הכלכלית, המשפטית והפוליטית. יש להם גישה קלה לרופא שמבין קריצות. פרקודן הוא חומר סינתטי כה מדוד ומדויק, עד שאתה יכול לסבוא ממנו כמויות גדולות. אתה יכול להיות מכור כל חייך ולא בטוח שהכדור יהרוג אותך. הוא ישלול ממך אבסולוטית את איכות חייך ויהיה הנמען הראשי של יחסיך עם סביבתך.
אביב אחד רבצתי בדירה מעל סנטרל פארק. הזמן חלף בלי שהשגחתי. התעוררתי רק כאשר חיטוט מבוהל בתיק התרופות שלי העלה שמניין החפיסות האפורות־לבנות של תרו הידלדל עד כדי כך שהתברר לי שנותרו לי יותר ימים ולילות בניו יורק מכדורים. דבר ראשון - ללא ספק אולי אחד ההרגלים המגונים יותר בהתמכרות - ערכתי חיפוש שגרתי בבתים של חברים. לא במקרה אני פורץ בצחוק גדול של הזדהות ב"חדר הפחד", סרטו של דיוויד פינצ'ר עם ג'ודי פוסטר, כאשר אחד השודדים שנכווה קשות בפניו, בוזז את ארון התרופות בדירה ומלין על כך שבדירה ניו יורקית השווה את משקלה בזהב אין פרקוסט (תאומו של הפרקודן). הייתי רחוק ממעיין המרשמים שלי. התחלתי להפעיל לחץ לא מתון על סביבתי הקרובה וסביבתה של סביבתי הקרובה, שמישהו יקמבן לי כמה כדורים.
דעתי הייתה נתונה, כתמיד במקרים כאלה, לכדור האחרון. זה אולי הקטע הקשה ביותר באנטומיה של התמכרות. טיב ומהות הקשר שפיתחתי עם הכדור. היד הנשלחת מאליה בלילה, מתוך שינה, אל חפיסת הפרקודן באחד ממקומות המסתור שלו. כמו סנאי חרוץ, נרקומן מחביא את כדוריו מעצמו. במגירות שלפי השקפתו רק הוא פותח אותן. ארבעה כדורים באריזתם גזורים ומונחים דרך קבע בכיסו. שני כדורים בכיס העור הסודי של הארנק. חפיסה אחת חבויה לימי חירום. ארבעה כדורים בתא הכפפות במכונית. תמיד ידעתי בחוש שישי מיוחד מתי תגיע אספקת החמצן שלי לסופה.
עבדתי תחת לחץ של דד־ליין מטורף בסביבה שבה אתה נמדד על פי תפוקה ואיכות. כתבתי יותר מדי ורציתי לגרש את הכאב מחיי ובאותה הזדמנות גירשתי מעליי את היכולת להרגיש, לאהוב, לחלוק חוויות ולתקשר. שנים רבות דעכתי עד שהדעיכה הפכה מורגשת. בעיקר אצל אשתי. האחרים - מי שלא הכירו אותי לפני - הניחו שהתנהגותי הנרגנת, הפלגמטית, הרטנונית, האוטיסטית, המיזנתרופית, הנשרכת והנגררת, היא חלק מאישיותי הציורית כפי שהשתקפה בכתביי ובחיים שהמחזתי לי.
אפילו הטובים שבמאבחנים, פסיכולוגים מהליגה הראשונה, לא הצליחו לזהות את ההתמכרות הקשה שקיננה בי והלכה וכיבתה את קיומי, גנבה את אישיותי ומחקה את מי שהייתי עבור מי שאהבו אותי כאשר הכירו אותי פיכח.
כאשר ארזתי לאחרונה את ביתי במיין, נתקלתי בחפציה של נעמי בשני מכלי תרופות שנראו ריקים אבל רשרשו. באחד היו שני פרקוסטים מ־2015, כאשר שברה את ברכה והייתה בכיסא גלגלים. בשני אחד וחצי משככי כאבים מ־2005. זה היה מפגש לא בלתי מרתק, משום שאריזת הבית במשך חודשים שברה את גבי וקיבלתי קצת סטרואידים להישרדות. לקח לי רגע, אפילו לא מהורהר, לשים את התרופות בפח הזבל.
בסופו של דבר אדם הוא חיה שמסוגלת ללמוד. תביעות הנזיקין הגדולות, הפיצויים, התבוסות של ביג פארמה, מעידות שלמדנו משהו בימים שבהם נדמה שאיננו לומדים דבר.