לפני קרוב לשלושה חודשים נפרדנו, ובכנות: עדיין לא החלמתי לגמרי. היא הייתה אהבת חיי ובמשך תקופה ארוכה הייתה לי הרגשה שזה אותו הדבר גם עבורה. “אהבה ממבט ראשון אינה אהבה, אלא דעה קדומה", כתב פעם סופר איטלקי שאת מילותיו ציטטתי בנאום ברכה שנשאתי בחתונת בתי. ואכן, גם האהבה הזאת נקנתה בייסורים. בפעמים הראשונות שבהן נפגשנו, בכלל לא הייתי בטוח מה אני מרגיש כלפיה. כלומר התוצאה הייתה סבירה, כמו עם כאלה מסוגה שידעתי לפניה, אבל לקח לנו זמן ללמוד זה את זו ועוד יותר מכך, זמן להכיר את הדברים הקטנים האלה, שעושים את ההבדל - ואז להתמכר.

ואפילו זה לא מדויק, כי אף על פי שנשביתי בקסמיה, לקח לי יותר מדי זמן להודות (אפילו בפני עצמי) שהיא אהבת חיי, להרגיש שלא אכפת לי מה יחשבו ומה יגידו עלינו האחרים - האהבה שלנו תנצח הכל. גם אז זה לא היה קל, בכל זאת אני די בהיר והיא כהה מאוד. לי אישית לא הייתה בעיה עם זה, אבל אולי חששתי ממה שיגידו בסביבה הקרובה. אללי, איזו טעות!

ואז, דווקא כשהתחלתי לתת לסיפור האהבה הזה מקום, לא רק בלב, אלא גם ברשתות החברתיות שבהן אני מצייץ את עצמי לדעת, קרה המשבר - ובסיטואציה החדשה שנוצרה, הוחלט שמוטב שלא ניפגש עוד. בהתחלה עוד לקחתי את זה כמחמאה: “ברור", חשבתי לעצמי בשחצנות של גבר שכבר ידע כמה מערכות יחסים דומות (חלקן אפילו עם כמה חברות שלה!) “היא יודעת שברגע שבו אאסוף אותה בזרועותיי, כל הקצף שהיא אגרה בתוכה כלפיי יתפוגג כלא היה". אז חשבתי, בלי לקלוט שאנחנו כבר במקום אחר.

כמו בכל מקרה של שיברון לב, הייתי בטוח שזהו, שנגמר, שאם לא היא, אני אבוד לכל בנות מינה, שבחיים לא אחזור למשחק - וגם אם אשוב, מה הטעם? הרי לעולם לא אוכל לאהוב מישהי כפי שאהבתי אותה! אז למה סתם להעמיד פנים, למה לזייף עם אחרות רק בשביל לנטוש אותן למחרת?

וכמקובל בז'אנר, כל שיר הפך לזיכרון בלתי נמנע: מימים אחרים, מתקופות אחרות, מאירועים שבהם היינו מוקפים בהמוני אדם, אבל ראינו רק אחד את השנייה. תמיד אהבתי את זה שהיא לא מתמסרת בקלות, שאיתה צריך סבלנות, שצריך לכבד את התהליך הפנימי שעבר בכל פעם שבה היינו נפגשים בפאב שהיה למקום המפלט העיקרי (אם כי לא היחיד) שלנו. הייתי מכור למגע שלה בשפתיי, לתחושה הנעימה שהתפשטה בכל גופי למגעה הקריר. 

הזמן חלף והיינו לגוף אחד, אתם יודעים - מהזוגות האלה שמסתובבים בכל מקום בעיר וגם אם היחסים ביניהם לא פורמליים, אף אחד כבר לא זיהה אותנו אלא זה לצד זו. אללי, אילו יכולתי רק להחיות משהו מהקסם של אותם רגעים, הייתי מאושר - אפילו למשך כמה דקות. אפילו בשיא ימי הקורונה, כשהבידוד כפה עליה ריחוק ממני, הצלחתי להתגנב כדי לראות אותה לרגע, לשמר את הגעגוע עד למועד שבו יכולנו להיפגש שוב בגלוי, בלי מסיכות ובלי פילטרים. אלא שכמו בכל סיפור של אהבה נכזבת, בדיוק אז זה הגיע: בהתחלה חשבתי שצירוף מקרים אומלל הוא שמנע מאיתנו להיפגש, עניין שבטח ייפתר בתוך יום־יומיים.

אבל היומיים היו לשבועיים, השבועיים לחודש, החודש לחודשיים - וכשתקראו את השורות האלה ימלאו כבר כשלושה חודשים לפגישתנו האחרונה, זו שלו אך הייתי יודע שהיא האחרונה, הייתי מקדיש יותר מחשבה למילים היפות שמנעתי ממנה. וברור לי שהנתק הזה לא יימשך לנצח, אחרי הכל אנחנו מסתובבים באותם מקומות ומכירים את אותם האנשים. אבל איך נגיב כשנראה אחד את השנייה עם אחרים? לא ברור. בחיי, אין לי אפילו שמץ של מושג: האם ארוץ לחבק אותה, בשם הזיכרון המשותף והיפה כל כך, או שמא אתעלם מנוכחותה?

אז לפני כמעט שלושה חודשים נפרדנו, אני והיא. רק תמונות וכמה סרטוני וידיאו נותרו כדי להעיד על האהבה הגדולה שלי לבירה גינס, שאין לי מושג אפילו מה גרם לנתק בינינו, אבל אני יודע רק שמאז איבדתי ממשקלי כבר קרוב ל־24 קילוגרמים. ואם תרצו, זו הנחמה השנייה הכי גדולה שלי. הראשונה היא הידיעה הברורה שעוד נחזור.