"הפעולה הראשונה שלנו כרופאים היא להישבע את שבועת הרופא: בראש וראשונה לא לגרום סבל", אומר ד"ר רוני צבר, המייסד והמנהל הרפואי של צבר רפואה - בית חולים בבית. "העיקרון הבסיסי והחשוב ביותר שעומד לנגד עינינו הוא למנוע סבל מהמטופלים שלנו. כרופא פליאטיבי, המלווה מטופלים בשלהי חייהם זה עשרות שנים, אני יודע שהמקום הרגוע, המקל והבטוח ביותר עבור מטופלים אלה הוא הבית".

בית חולים ללא קירות: "צבר רפואה" הקימה את ביה"ח הביתי הגדול בישראל

לפני כעשרים שנה הקים ד"ר צבר, מומחה ברפואת משפחה וברפואה פליאטיבית, שירות ציבורי של הוספיס בית, המיועד לחולים במחלות חשוכות החלמה בשלבים מתקדמים, הבוחרים לשהות בתקופת חייהם האחרונה בביתם מוקפים בבני משפחתם.

"אין מחלות חשוכות מרפא", קובע צבר, "יש מחלות חשוכות החלמה. אבל כל מחלה - סרטן, אלצהיימר, ALS (ניוון שרירים) וכיו"ב - כל מחלה כזאת מאפשרת תהליך של ריפוי: ריפוי סבל, ריפוי כאב וריפוי נתק משפחתי או מחלוקת. מחלה חשוכת החלמה היא מחלה שאי אפשר להחלים ממנה, אבל אפשר להגיע בה לריפוי.

"סוף חייו של המטופל הוא תמיד עצוב, אבל הוא לא חייב להיות רע וטראומטי. הסוף יכול וצריך להיות טוב, רגוע, מכיל. בישראל כיום המטופל ומשפחתו יכולים לבחור בריפוי הזה. הרי בסופו של יום, כשהכי כואב והכי קשה לנו, נרצה להיות מוקפים באהובינו, במיטה שלנו, עם השמיכה שלנו ועם האוכל האהוב עלינו - בבית.

"המטרה של שירות ההוספיס בבית היא להעניק למטופלים ללא אופק החלמה את האפשרות לבחור לשהות בסוף חייהם בביתם, באווירה רגועה ומכובדת תוך שיפור מיטבי של איכות ונוחות חייהם", מדגיש צבר, שלאחרונה פרסם את ספרו "בין החלמה לריפוי - מסע בטיפול הפליאטיבי".

"למזלנו, ישראל היא אחת המדינות המתקדמות בעולם בכל הנוגע לזכויות החולה. חוק החולה הנוטה למות משנת 2005 קובע כי כל אדם שמתמודד עם כל מחלה חשוכת החלמה בשלביה האחרונים, זכאי לבחור לקבל טיפול פליאטיבי במימון ציבורי מלא, ללא תלות בגיל, במקום מגורים, ביכולת כלכלית או באופי המחלה, במוסד אשפוזי או בנוחות ביתו. ומבחינתי, היה חשוב שנעשה הכל כדי לאפשר למטופלים לממש את הזכות הזאת ולהפוך את תקופת חייהם האחרונה לרגועה, לחסרת סבל ולעטופה, ככל שניתן, עבורם ועבור יקיריהם".

כיום צבר רפואה, בית החולים בבית הגדול בישראל, מעניק שירותי אשפוז בית ליותר מ־2,200 מטופלים בכל רגע נתון, כאשר כחצי מהם הם מטופלי הוספיס בית, במימון כל קופות החולים בכל הארץ וללא תלות בביטוחים משלימים או פרטיים.

ד''ר רוני צבר, המייסד והמנהל הרפואי של צבר רפואה – בית חולים בבית (צילום: באדיבות צבר רפואה)
ד''ר רוני צבר, המייסד והמנהל הרפואי של צבר רפואה – בית חולים בבית (צילום: באדיבות צבר רפואה)

מהו שירות הוספיס בית וכיצד ניתן לקבלו?

שירות הוספיס בית כולל צוות קבוע של רופא.ה, אח.ות ועובד.ת סוציאלי.ת, המשויכים למטופל ולמשפחתו למשך כל תקופת האשפוז בבית ומעניקים להם מעטפת כוללת של טיפול פיזי, סיעודי וסוציאלי באמצעות ביקורי בית קבועים בבית המטופל בכל מקום בארץ. הצוות מגיע לביקור קבלה ראשון בתוך עד 24 שעות בלבד מרגע הקבלה לשירות ללא המתנה, ומכין תוכנית טיפול אישית המותאמת למטופל, למצבו ולאורחות חייו. הצוות, המיומן בטיפול בחולים בסוף חייהם בסביבת הבית, זמין ישירות למטופל 24/7 בכל ימות השנה ולוקח אחריות רפואית מלאה על המטופל, כולל טיפולים למניעת כאב, בדיקות ואף סיוע במיצוי הזכויות ובהתמודדות הרגשית של המטופל ושל בני משפחתו.

"שירות הוספיס בית ניתן על ידי כל קופות החולים בכל רחבי הארץ באמצעות הפניה של הרופא המטפל בקהילה או בבית החולים", מדגישה טל ספיר, אחות בכירה ומנהלת מערך הסיעוד בצבר רפואה - בית חולים בבית. "חשוב לדעת שקיים שירות כזה, להיות מודעים לזכות החולה לבחור היכן ישהה בסוף ימיו, ולבקש את השירות הזה מקופת החולים. בתקופה זו של החיים הדבר הכי חשוב הוא לכבד את הבחירה של המטופל ושל המשפחה, ובצבר רפואה אנחנו עושים הכל כדי שהמטופלים שבחרו בכך יוכלו לקבל את השירות הזה".

טל ספיר, אחות בכירה ומנהלת מערך הסיעוד בצבר רפואה – בית חולים בבית (צילום: באדיבות צבר רפואה)
טל ספיר, אחות בכירה ומנהלת מערך הסיעוד בצבר רפואה – בית חולים בבית (צילום: באדיבות צבר רפואה)

"כל חולה וכל רופא צריכים לדעת שיש בחירה כזאת"

"ברגע שהבנתי שהרפואה לא יכולה לעזור לי להחלים", אמר עדי בראונר, מטופל הוספיס בית בצבר רפואה, "הודעתי לרופא שאני חוזר הביתה. הבנתי שהזמן שלי התקצר. ידעתי שאני לא מוכן בשום אופן למות בחדר זר, כשאני מוקף בחולים אחרים ובצוות שאני לא מכיר. אני לא יכול לקבוע מתי אני אמות, אבל אני יכול לקבוע איך - בבית. מבחינתי זה הדבר הכי טוב שיכולתי לקבל. כל חולה וכל רופא בישראל צריכים לדעת שיש בחירה כזאת".

"לצערי, רוב המטופלים וגם חלק גדול מהצוותים המקצועיים בקהילה ובבתי החולים אינם מודעים לשירות הזה," מציין ד"ר צבר, הנחשב לאחד המומחים המובילים בישראל ובעולם בתחום הרפואה הפליאטיבית. "נהוג לחשוב שטיפול פליאטיבי או שירותי הוספיס מיועדים לאנשים המתמודדים עם סרטן בלבד. אולם, הוספיס בית הוא זכות העומדת לכל אדם המתמודד עם כל מחלה חשוכת החלמה בשלביה המתקדמים: מחלות אי־ספיקה, ALS, פרקינסון, הנטיגנטון, טרשת נפוצה וכל מחלה מקצרת חיים אחרת".

"הצוותים המקצועיים של צבר רפואה פועלים בערוצים שונים להעלאת המודעות לזכות הזאת," אומרת ספיר. "בבסיס הפעילות שלנו, כגוף מקצועי מוביל בתחום, עומדת ההבנה שכל איש צוות רפואי המאבחן או מטפל בחולה במחלה חשוכת החלמה, חייב להיות מודע לזכות החולה לבחור כיצד ואיפה הוא יסיים את חייו. ומבחינתנו, הבחירה בבית היא הבחירה הטבעית ביותר עבור המטופלים האלו. לפני כשנתיים צבר רפואה הייתה לגוף הראשון מסוגו שקיבל את אישור משרד הבריאות והסתדרות הרופאים כגוף המכשיר רופאים ברפואה פליאטיבית. צוותי צבר רפואה אף עורכים סבבים בפליאציה לסטודנטים לרפואה, לסיעוד ולעבודה סוציאלית על מנת להכיר להם את עולם האשפוז בבית ואת הטיפול בכאב ולהגביר את המודעות המקצועית לנושא".

טיפול פליאטיבי בבית - גם עבור אלצהיימר ומחלות דמנציה

"כעשירית מאוכלוסיית ישראל בני +65 לוקים במחלות דמנציה, שהנפוצה בהן היא אלצהיימר, אך רובם אינם מקבלים את המענה הטיפולי הדרוש", אומרת ספיר. "ואז בני המשפחה והמטפלים מוצאים את עצמם חסרי אונים אל מול התקדמות המחלה. רובם אינם מודעים לכך שפתרונות אשפוז ביתי לחולי דמנציה כבר פועלים בישראל במימון קופות החולים, והם מענה ראוי ומקצועי עבור חלק ניכר מחולים אלה ועבור בני משפחותיהם".

צבר רפואה הקימה שירות המתמחה בטיפול בחולי דמנציה בביתם. "למחלות הדמנציה מאפיינים ותסמינים יחודיים השונים ממחלות חשוכות החלמה אחרות", מסביר ד"ר צבר. "דמנציה בשלביה המתקדמים גורמת לחוסר יכולת המטופלים לתקשר. לפיכך, המטופל לא יכול לדווח על כל תסמין פיזי שמופיע, כמו כאב וגירוי כלשהו, וכתוצאה מכך התסכול גדל. התנהגות המטופל משתנה או מקצינה, והסביבה לא תמיד מבינה מה גורם לכך. צוות רפואי מיומן, המכיר את המטופל ואת אופיו, יזהה מיד שמשהו מציק למטופל ויחל בתהליך בירור. במוסד סיעודי, עם צוות שמתחלף כל משמרת ולרוב לא מכיר את המטופל ואת הרגליו, בדרך כלל לא יזהו שקיימת בעיה - מה שאומר שזיהום, גירוי או פצע כלשהו כנראה לא יטופלו בזמן ורק יחמירו ועמם הסבל של המטופל.

"עם התקדמות המחלה", אומרת ספיר, "נדרשים בני המשפחה לקבל החלטות לא פשוטות. זה המקום שבו הקשר שנרקם עם הצוות וההיכרות שלו את בני המשפחה, תפיסתם ואמונתם מסייעים בהכוונה ובקבלת ההחלטות הנכונות עבור המטופל וסגנון חיי המשפחה. לדוגמה, בחינה משותפת של רצונות החולה  והצורך של המשפחה, ועל בסיס כך, קבלת החלטות בנוגע לנקיטת אמצעים שונים במקרים של הידרדרות משמעותית במצבו: האם נכון להשתמש באמצעים חיצוניים, כגון פג או זונדה, להזנתו, כיצד ניתן להגיע להסכמה של כל בני המשפחה על הטיפול המתאים ביותר עבור יקירם וכד'".

"משרד הבריאות מכיר בצורך בהפניית משאבים למתן שירותי רפואה בקהילה, ובהם גם מסגרת טיפול בית לחולי דמנציה, וללא ספק מעודד אשפוז בית", מדגיש צבר. "אבל הדגש היום צריך להיות על הגדלת ההיצע, לאפשר ליותר אנשים לקבל את הטיפול במסגרת הזאת. הרי שבעוד בבתי החולים חסרות מיטות, אין גבול למיטות בבית. מענה לטיפול בחולי דמנציה בישראל מוכרח לכלול תמיכה אמיתית בשירותי הקהילה תוך קביעת מדיניות ברורה בתוך הקופות לאתר כל אדם שמתמודד עם דמנציה, לטפל בו וללוות אותו ולהביא לידיעת כל את האופציה להעניק לחולים המתמודדים עם דמנציה את האפשרות לקבל את הטיפול המיטיב בביתם".