חיים ביבס
בן 52
ראש עיריית מודיעין-מכבים–רעות ויו"ר מרכז השלטון המקומי
מי אני: נמצא מתחת לאלונקה, מוביל דרך ותפיסה. אנליטי, מהיר מחשבה, בעל תפיסת עולם ברורה: "אל תספר סיפורים - תביא טבלאות, מספרים". מאמין בניהול של עשייה ותוצאות. אם מתחילים למרוח אותי, אני חותך.
שורשים: במרוקו. סבי מצד אבי רבי חיים ביבס היה מוהל ומראשי הקהילה היהודית בעיר ווזאן. כשהמשפחה הגיעה לבית שאן, הוא היה חשב בעירייה ועשה בריתות בחינם לתינוקות. אמי, שנולדה בעיר מוגדור ועברה עם משפחתה לקזבלנקה כשסבי קיבל שם תפקיד, עלתה עם אחיה בעליית הנוער לארץ כשהייתה בת 10, למדה בכפר בתיה והפכה לבנקאית בכירה. אגב, אשתו של דוד לוי היא אחותה. אבי עבד בתעשייה והיה מנהל אגף בעירייה.
הילדות שלי: אנחנו חמישה ילדים, אני השני במספר, והוריי לא החסירו מאיתנו דבר. היה להם חשוב מאוד שנלמד, ולכן היו לנו מורים פרטיים. אף על פי שהיינו מסורתיים "לייט", עד כיתה י' למדתי במסלול תורני בתיכון דתי, שחיבר בין חילונים, דתיים, בנים ובנות - מה שבדיעבד נתן לי המון - ואז עברתי למגמת כלכלה וחשבונאות ועשיתי 31 יחידות בגרות בסך הכל.
שיחקתי כדורגל בנערים ובנוער של הפועל בית שאן, והייתי חניך ומדריך בתנועת בית"ר במד"צים. חשבתי שכשאהיה גדול אעשה משהו שקשור לניהול ולעסקים, וידעתי שבאיזשהו שלב אהיה בשליחות ציבורית כזו או אחרת - חשבתי יותר ברמה הלאומית. אחרי השחרור מהצבא הקמתי את תנועת הנוער הלאומי בבית שאן.
לימודים: למדתי תואר ראשון ביחסים בינלאומיים ובסוציולוגיה באוניברסיטת חיפה, ובמקביל עבדתי בהדרכת ילדים בנוער הלאומי ובאבטחה במעבר אלנבי. ב־97' עברתי לעיר מודיעין, המשכתי לתואר שני במנהל ציבורי ושלטון מקומי, ובעבודת התזה שסיימתי בהצטיינות התמקדתי ברפורמה בשלטון המקומי ובניהול עיר מקצועי.
יפית: אשתי, העזר כנגדי, הרי אי אפשר להצליח אם אין מישהו שנותן לנו את מרחב הפעולה. היא עובדת בתחום הביטוח בנושא הפנסיוני, אחת מהמומחים הגדולים בתחום, יש לה עולמה הפרטי והיא מאוד לא מעורבת. יש לנו תאומים בני 23 ובת בת 20. לו זה היה תלוי בהם, כבר מזמן לא הייתי בפוליטיקה - הם היו מעדיפים שאהיה בעסקים.
קריירה: התחלתי לעבוד בשלטון המקומי בחברה למשק ולכלכלה, שהיום אני היו"ר שלה, כמנהל פרויקטים בתחומי הבינוי והפיתוח, איכות הסביבה והתחבורה ובינוי מוסדות החינוך והציבור. צברתי הרבה ניסיון בעבודה מול משרדי הממשלה במשך חמש שנים, והקמתי את הוועד העירוני של הורי גני הילדים.
בשלב מסוים מההסתכלות במודיעין על חלק מהתנהלות הדברים ועל תפיסת העולם המקצועית הגעתי למסקנה שעליי לעשות אחד מהשניים: להיכנס פנימה, להשפיע ולהוביל למען הילדים שלי או לשתוק. אי אפשר לשבת על הספה ולהתלונן. ב־2003 נבחרתי למועצת העיר, כיהנתי כמ"מ ראש העיר וכסגנו והחזקתי בתיק הפיתוח והתכנון. ב־2008 התמודדתי ונבחרתי לראשות העיר בסיבוב הראשון.
ראש עירייה: כל חמש שנים אני מציג תוכנית ומבקש מהתושבים שיבדקו אותי. כשנבחרתי, העיר הייתה בגירעון של 52 מיליון שקל בלי כבישים ומדרכות. כולם בטוחים שהכל בא בקלות. פיתחנו עוגנים כלכליים - הפארק הטכנולוגי ואזור המלאכה של מרכז עינב - בעזרת חברה ייעודית שעוסקת רק בזה. זאת הקדנציה השלישית שלי, ויש עוד הרבה לעשות.
שלטון מקומי: השלטון המקומי הוא הגוף הכי יציב במדינת ישראל. בתחילת נובמבר הבא אהיה 15 שנים בתפקיד, שבמהלכן התחלפו שבעה שרי פנים. הפקידות מבינה שהממשלה הולכת הביתה, והפקידים שבים לסורם. צריך להוציא חוק שבכל פעם שיש שלטון חדש, הפקידות מתחלפת - רק ככה אפשר יהיה לעבוד.
לדוגמה, לפני שלוש שנים החשב הכללי החליט לשנות את בינוי הכיתות, ואנחנו קידמנו בנייה של 1,000 כיתות בעצמנו, אבל אחר כך הפסיקו לתת לנו את מכתבי ההתחייבות לתשלום של המדינה, ומאז אנחנו בחוסר של 3,500 כיתות. מכיוון שהמדינה לא מעבירה תקציבים, 100 אלף תלמידים לומדים בקרוואנים. כך נוצר מצב שבו אנחנו בונים שכונה ואין בה בתי ספר וגני ילדים, ואנחנו נאלצים להאט את הקצב כי אין ברירה.
לא צריך לחכות שהמדינה תוציא מכרזים ותבנה. אפשר לתת לרשויות החזקות לבנות בעצמן. שיזם יידע מראש מה מחיר הדירה שהוא ישווק, ושייתנו לנו להביא עובדים מבחוץ שיזרזו את לוח הזמנים. ישבתי עם נערי האוצר והם לא מוכנים לשמוע. אם זה ימשיך ככה, תפרוץ מחאה כללית, לא של ימין או שמאל, אלא של האנשים שנמצאים מתחת לאלונקה ולא מקבלים את מה שמגיע להם.
העברת סמכויות מהשלטון המרכזי: רפורמת העברת הסמכויות לרשויות המקומיות התחילה, כשחלקן נמצא בחוק ההסדרים, וכשתקום ממשלה חדשה נעמוד על כך שתיושם. בקורונה אנחנו היינו אלה שחיברו בין התושבים להחלטות הממשלה, והוכחנו שבעתות חירום הפקידים לא יודעים להתעסק בדברים האלה. עכשיו, בפוסט קורונה, הפקידים חוזרים למשחקים המטופשים שלהם ואנחנו ניאבק בהם.
העלאת ארנונה: מבחינתי, צריך להקפיא את הארנונה. אם יודעים לעצור את מדד המחירים לצרכן ואת מדד השכר הציבורי, אין בעיה, אבל זה לא יקרה. גם לרשויות חזקות, כמו תל אביב, יש דרום תל אביב והעובדים הזרים, שדורשים השקעה כספית. באוצר רוצים להעלות את הארנונה למגורים ולהוריד את הארנונה למסחר. כרגע התהליך הוא בניית מודל עם צו ארנונה אחיד ועם תעריפים אחידים.
מאבק המורים: אנחנו תומכים במאבק המורים, אבל לא מצטרפים להשבתות. לו הסתדרות המורים הייתה אומרת שהיא נאבקת על שכר המורים והסייעות, היינו יוצרים כוח אחד גדול. אי אפשר לסגור את העיר על כל דבר. גם כששבתנו על מענקי האיזון, כל הארגונים תמכו בנו, אבל אף אחד לא השבית לימודים בגלל זה.
גננות: יש מחסור נורא בגננות, ואנחנו בדין ודברים על כך מול משרד הפנים ומשרד האוצר על מנת לנסות ולשפר את התנאים שלהן בתמיכה רחבה של ההסתדרות הכללית למהלך גדול יותר. היום סייעת היא לא רק מישהי שנמצאת ככוח עזר, היא מתפקדת כעוזרת גננת וצריך להכשיר אותה לתפקיד. תקופת הפוסט קורונה יצרה מצב שבו סייעות יכולות להרוויח אותו שכר או טיפה פחות בלי הלחץ של הילדים ושל ההורים. אנחנו מעבירים תומכות הוראה ממקום למקום, כשעיקר הבעיה היא במרכז.
רמ"י: השנה היא הרוויחה על חשבון הפיתוח שאנחנו עושים ברשויות המקומיות 30 מיליארד שקל - כסף שפקידי האוצר לוקחים מהזוגות הצעירים ומכסים באמצעותו את הגירעון במקום לסייע להם לקנות דירה. קחו לפחות מחצית מהסכום הזה ואפשרו להם לקנות דירת 100 מ"ר במחיר שווה לכל נפש, גם בין גדרה לחדרה. ממשלה אמיצה, ולא זו הנוכחית, אלא ממשלות ישראל לדורותיהן, הייתה קובעת שצריך להקצות 30% מכל שכונה לדירות לזוגות צעירים.
רפורמה בתחבורה: התחבורה הציבורית בישראל גרועה. בעיר שלי יש יותר מ–100 אלף תושבים, ומשרד התחבורה לא מסוגל להוסיף לי קווים לשלוש שכונות. לא יכול להיות שנוסע שעולה על קו בעיר נמצא באוטובוס שעתיים - אין פה תכנון, הכל קלוקל. לא יכול להיות שבמדינת ישראל יכניסו 230 אלף רכבים בכל שנה ויהפכו את המדינה לפקק. האוצר לא רוצה להפסיק את זה, כי הכסף נכנס אליו לכיס. אם רוצים לעשות רפורמה, שיהיה מחיר אחיד לכולם, שייצרו סובסידיה. בפריפריה יקבלו בין 20% ל–30% הנחה, וככה תיווצר אחידות בין האזרחים במידה של חמלה.
בנימין נתניהו: אני חבר תנועת הליכוד, גדלתי בנוער הלאומי והייתי מדריך בתנועת בית"ר. עברתי איתו כמה מערכות בחירות, ואני יכול לומר שהוא שלוש או ארבע רמות מעל הפוליטיקה הישראלית ושונה מהדרך שבה מנסים לצייר אותו, אדם נעים ומצחיק. אני מציע לכולם לא למהר לחרוץ את דינו, כי בסוף בוחנים הכל בהכרעת בית המשפט ולכל אחד עומדת חזקת החפות. הבעיה היא שאצלנו קודם כל תולים את האדם בכיכר העיר, וגם אם ייצא זכאי, זה כבר לא משנה.
גם ראשי ערים הוצאו ממיטותיהם ב־4:00 בבוקר, נלקחו לחקירה ונאשמו בבתי משפט, וראינו איך זה נגמר במקרה של ראשת העיר בנתניה או ראש עיריית יבנה שיצאו מזה. אבל כשמישהו יוצא זכאי, מפרסמים את זה בשורה קטנה. ראשי הערים שסרחו צריכים לשלם, כי יש תפוחים רקובים בכל מקום, אבל המסה של ראשי הרשויות באה כדי לתת את כל כולה לציבור, ובואו נכבד את הממלכה. אנחנו לא רוצים להגיע למצב שבו אנשים טובים ידירו את רגליהם ממשרות ציבוריות.
פנאי: רוכב על אופני כביש בנחל ענבה וביער בן שמן, מרכיב אוזניות, לרוב לבד - זה השקט שלי. אני גם רץ ברחבי העיר, נהנה ובודק על הדרך מה קורה - הכל מצולם ונרשם, כך שאף אחד לא יכול לספר לי שעשה דברים. אני אוהב מאוד לבשל ארוחות שישי עם דגים, בשר, מרקים ותוספות ואחראי לגינה. זה גם סוג של תרפיה ויצירתיות.
צופה פני עתיד: אהיה במקום שבו אשפיע הכי הרבה. ישיבה בשלטון המרכזי בחוסר יציבות ובחוסר עשייה אמיתית היא לא מה שאני רוצה. אני מנהל עיר עם תוכניות עבודה קדימה, ואני מכין אותן ל־2050, לדורות הבאים. אני יכול להשפיע בתחום הציבורי, גם בעיר, וכן בתחום הלאומי, ויהיה לי מספיק זמן לעשות גם לביתי.