קמתי. צחצחתי שיניים. שטפתי פנים. הבטתי על עצמי במראה. אני לא יודע אם אני אמור להיות מרוצה ממה שאני רואה. פעם אמרו לי שיגיע יום ובו אהיה שלם עם מה שאני רואה במראה. בינתיים אני נושם כבר 39 שנים והרגע הזה עוד לא הגיע. אני תוהה לעצמי מתי הרגע הזה יגיע, אם בכלל. כי האמת היא שאני שם לב לכך שאני כבר בגיל כזה שאנשים שאני מכיר מתחילים למות. זה נפטר מדום לב פתאומי, ההוא מאירוע לבבי שהתפתח לאירוע רב־מערכתי מוחי ונשימתי, ההיא מסרטן. הפייסבוק שלי מלא בפרופילים שאין מאחוריהם אף אחד והם כבר לא עושים לייקים לאף אחד ולא מעלים תמונות מחופשות משפחתיות. אני מקווה שהם לפחות, לפני שעזבו אותנו, הגיעו לרגע הזה בחיים שבו הם הביטו בעצמם במראה והיו שלמים עם מה שהם ראו. זה מה שהבטיחו לי בכל מקרה, שלא אסיים את הקדנציה שלי עלי אדמות בלי שאזכה להגיע לרגע הזה. בינתיים אני מחכה.
הלכתי למטבח להכין לעצמי קפה. לא מזמן שמעתי פודקאסט על ההיסטוריה של הקפה, ועכשיו אני יודע להגיד שגילוי הקפה מתוארך למאה ה־9 באתיופיה. בית הקפה הראשון בהיסטוריה הוקם ב־1554 בטורקיה, ומכונת הקפה הראשונה הגיעה לעולם ב־1901. אין לי מושג במה עוזר לי כל המידע הזה. אגב, באותה השנה שבה הומצאה מכונת הקפה הגיעו לעולם גם שואב האבק החשמלי הראשון וגם סכין הגילוח הביתי הראשון. נדמה לי שזו הייתה שנה רצינית של התנועה להשארת בני האדם בביתם.
מזגתי את הקפה לכוס ויצאתי למרפסת. במרפסת הדלקתי סיגריה, לקחתי שלוק מהקפה והבטתי בנוף. ספרתי לא פחות מחמישה עגורנים באופק שעמלו במרץ בשביל לצמצם לי את הנוף. עוד שנתיים יהיו לי הרבה פחות שמיים והרבה יותר מגדלים בטווח הראייה. מהמרפסת שלי רואים את בועת הנדל״ן צומחת לגובה.
הרמתי את הנייד, ששכב על השולחן במרפסת. חיכתה לי שם הודעה שאמרה שהלילה הטלפון הולך לעשות לעצמו עדכון גרסה. חשבתי לעצמי איזה נפלא זה היה יכול להיות אם גם לי היו עושים עדכון גרסה הלילה. היו מכבים אותי, מתקנים את השגיאות והבאגים במערכת, משפרים את הביצועים והייתי קם ליאור חדש, ליאור 3.0, ליאור הדור הבא. כל החרדות והפחדים וחוסר הביטחון והשנאה העצמית היו נעלמים, והייתי אדם מחויך ושליו ושקול, והייתי פוקח את העיניים ומרגיש שהיום הבא עליי - בא עליי לטובה, ואז הייתי מתארגן ונכנס לאוטו ולא הייתי מקלל אף אחד, כל רכב שהיה חותך אותי הייתי מביט עליו בשלווה ואומר לעצמי שאני יכול להבין אותו, בטח הוא ממש ממהר למשהו מוצדק.
סיימתי את הסיגריה ושבתי הביתה עם כוס הקפה. הסתכלתי על ערימת הכלים בכיור. אלוהים, אני לא מבין למה היינו צריכים להגדיל את החור באוזון ולזהם את הסביבה בברוטליות כזו? למה זה טוב? אם לא היינו עושים את זה ומביאים את עצמנו למצב שאנחנו על סף שואה אקלימית, הייתי יכול פשוט לקנות כלים חד־פעמיים ולא הייתי צריך לשטוף שום דבר. אבל לא, היינו חייבים להרוס לעצמנו את הכדור. האמת היא שאם יש משהו שאני מבין בו זה השילוב בין כדורים להרס. השילוב הזה הוא כנראה הכוח המניע החזק ביותר בחיי. אם ג׳ון לנון שר לנו ש״החיים זה מה שקורה לנו בזמן שאנחנו עסוקים בלתכנן תוכניות אחרות״, אז אצלי הקונספט הוא שהחיים זה מה שקורה לי בין מכוני גמילה. הדבר היחיד בחיי שאני עושה כמו שצריך זה להיגמל. אני ממש טוב בזה. אני ממש טוב בלהרוס ואז להיכנס למקום שבו אני נמצא עם עוד הרבה אנשים שהרסו הרבה דברים ולדבר על זה ולהתחיל את כל החיים מההתחלה. אין שום דבר אחר בחיי שאני עושה באופן יסודי כל כך.
אם הייתי עושה כל מיני דברים אחרי בחיי - כמו למשל נישואים, בניית תא משפחתי, התנהלות כספית אחראית - באותה יסודיות ורצינות, הייתי אדם אחר שיש לו הרבה דברים, שצבר דברים. בינתיים הדבר היחיד שצברתי זה סיפורים. אבל אני לא בטוח שזה שיש לך הרבה סיפורים באמת עוזר לך בחיים. עוד לא נולד מנהל הבנק שיתקשר אליך ויאמר לך שאתה צריך להכניס עוד כספים לחשבון ותאמר לו ״אדוני, אין לי הרבה כספים, אבל יש לי סיפורים שווים, רוצה לשמוע?״, והוא יהיה מרוצה. השיח הזה לא קרה מעולם ולא יקרה לעולם.
הלכתי למקרר וניסיתי להבין אם אני רוצה לאכול משהו. מצד אחד נהוג לאכול בבוקר, מצד שני יש עוד כל מיני דברים (הרבה דברים) שנהוג לעשות ואני לא ממש עושה אותם. סגרתי את המקרר והלכתי להכין עוד כוס קפה. בזמן שהמים בקומקום התחממו, הסתכלתי סביב וניסיתי להבין מה בעצם אני צריך לעשות עכשיו. חשבתי לשנייה ואז נזכרתי. המים רתחו, מזגתי אותם לכוס, הלכתי לחדר העבודה, התיישבתי ליד השולחן, הדלקתי את המחשב והתחלתי לכתוב. המילים התחילו לנשור ממני לכיוון האצבעות שתקתקו אותיות על המקלדת, וכל הבית התמלא ברעשי הקלדה שגירשו את כל השקט הצורם באוויר, ואני ידעתי שאני נמצא במקום הנכון, ברגע הנכון, עושה את מה שאני צריך לעשות.