ביום ראשון יחול יום האהבה הבינלאומי, ולנטיינ'ס דיי. למצוא אהבה זו משימה לא פשוטה. המרוץ אחריה כולל דייטים כושלים, פרטנרים שלפעמים מבריזים, וגם בני זוג שפתאום מחליטים לסיים את הקשר. חיפוש זוגיות והקמת תא משפחתי מסובכים עוד יותר כשמדובר באדם נכה ובעל מוגבלות. הוא עלול לפגוש בסביבה אטומה ובאנשים שפוסלים אותו מראש. 

"הקמת משפחה והולדת ילדים הן נושא שמטריד אנשים נכים בוגרים, וגם את הורי הילדים הנכים שחוששים לעתידם", אומר בועז קרמר, מנהל אילן - מרכז הספורט לנכים ברמת גן (בית ספיבק). "אני מאמין שהכוח הטוב ביותר ללמידה הוא להסתכל על אנשים שדומים לך, ולכן צילמנו כמה משפחות שבהן אחד ההורים או שניהם סובלים מנכות. המטרה הייתה להעלות את המודעות להקמת משפחה במצבים כאלה. להראות שיצירת זוגיות והולדת ילדים בקרב נכים זה משהו שקיים, אפשרי ואפילו מצליח".

"יש כל מיני סטריאוטיפים לגבי נכים, והחברה שלנו פרפקציוניסטית", מוסיפה אילת אברהם, רכזת שירות סוציאלי באילן. "אנשים אומרים לעצמם 'למה שאצא עם מישהו שהוא שונה ממני?', ונרתעים מאנשים עם מוגבלות, אפילו בלי שום קשר לזוגיות. רואים קודם את המגבלה ולא את האדם. לעומת זאת, דווקא הרבה פעמים נכים כן מכוונים לאוכלוסייה הבריאה. יש גם כאלה שלא משלימים עם המגבלה שלהם, רואים עצמם רגילים לגמרי, ולכן הם בעצמם ישללו היכרות של אנשים עם נכויות. אסור לוותר. נכון שיש נכים רבים המתקשים במציאת זוגיות, אבל מצד שני יש גם לא מעט שכן הצליחו למצוא אהבה, להתחתן ולהקים משפחה". 

לידה אחרי 34 נסיונות 



אוהד (39, סובל משיתוק מוחין) ופזית יפרח (43, כבדת שמיעה) מכפר מעש. ילדים: דרור (בן שנתיים) 

הנכות: "נולדתי תינוק בריא. בגיל חצי שנה קיבלתי חיסון שהגוף הגיב אליו לא טוב", מספר יפרח, שעובד במחלקת הפיתוח של חברת גט טקסי. "החום עלה מאוד גבוה, התחלתי לפרכס, והמצב הסתבך. כתוצאה מכך, אני סובל משיתוק מוחין עם שלוש גפיים פגועות ומרותק לכיסא גלגלים. מגיל קטן הייתה לי מטרה מאוד ברורה: לא לתת לדברים להכניע אותי. במשפחה התייחסו אלי כמו לשאר". 
אני ואשתי: "נפגשתי עם פזית (כרגע לא עובדת) דרך אתר היכרויות לאנשים בעלי מוגבלויות. אני כתבתי סיפור חיים, היא פנתה אלי והשאר היסטוריה. נפגשנו אצלי בדירה, כי פזית צריכה מקום שקט בגלל המוגבלות שלה. זה לא היה קליק מיידי, לקח איזה שבוע־שבועיים, ואז הבנו שיש פה פוטנציאל, שיש פה משהו עמוק מאוד, ומהר מאוד התחתנו. לאורך כל הדרך, מגיל טיפש עשרה, היה לי מובן שאתחתן ואקים משפחה. לא נתתי למוגבלות שלי להפריע בזה". 
אני ובני: "הקושי התחיל הרבה לפני שדרור נולד. הוא הגיע לאחר שמונה שנים של טיפולים. לא נתנו לשום דבר להפריע בדרך כדי להיות הורים. בסוף הלכנו על תהליך פונדקאות, ולאחר 34 ניסיונות להרות - 28 ניסיונות של פזית ושישה של הפונדקאית - זה הצליח. המסר שלי מכך הוא לא לוותר על שום דבר שאתה רוצה להגיע אליו, ללכת רחוק עם החלומות שלך. 

משפחת יפרח. צילום: כרמל ורניה

 
"כיום יש לי התמודדות מאוד קשה. כאיש בעל מוגבלות אני צריך להבין מה אני יכול ומה אני לא יכול, וכשהבן שלי רוצה שארים אותו, או אלך איתו לגן שעשועים, או אכנס איתו לארגז החול, אני צריך להסביר לו שכרגע אבא לא יכול. זה מדהים לראות איך הוא מבין ומקבל, והכל בעצם תלוי בגישה שלך כהורה. אין לנו עזרה, אנחנו מטפלים בילד לבד. למדתי להחליף, להלביש, רק בקטע של גינות משחקים יש בעיה. אני לא רואה את הנכות הפיזית שלי כמגבלה. אם הייתי רואה אותה כך, לא הייתי מגיע למה שהגעתי". 
רגעי אושר: "החיוך של דרור, החיבוק והצחוק שלו, לראות שהוא עצמאי כמוני". 
טיפ להורה נכה: "העצה שלי מתייחסת לכל אדם ולא רק להורה נכה. לקחת הכל בפרופורציה ולחשוב מחוץ לקופסה. אם אתה נתקל בבעיה, אל תרים ידיים, תחשוב איך אפשר לפתור אותה. למשל, בהחלפת חיתול לדרור אני מנסה למצוא דרך להסיח את דעתו כדי שלא יזוז ולא ישתולל. אני מנסה לדבר אליו, לתת לו אמביציה לחכות רגע ולעזור לאבא". 
מסר: "אני יכול להבין בעלי מוגבלויות שמחליטים לוותר על זוגיות, על עבודה, על חיים נורמטיביים, כי ההתמודדות היומיומית היא מאוד קשה. אבל אני חושב שיש לנו מסר מאוד ברור לעולם והוא להראות שהכל אפשרי. אם אתה רוצה משהו, אז אתה גם תשיג אותו, ולא חשוב איך".
 

מקלחת על הרצפה



בועז קרמר (38, סובל מנכות אורתופדית מולדת) ושירלי פייטלסון (38) מתל אביב. ילדים: רומי (בת 7) וסוף (בן 3)

הנכות: "אני סובל מנכות כתוצאה מסיבוך בהריון", מספר קרמר, ספורטאי אולימפי, שחקן טניס בכיסאות גלגלים, ומנהל אילן - מרכז הספורט לנכים ברמת גן. "בצעירותי הייתי הולך עם קביים. הנכות שלי קצת התגברה עם השנים, וזה כעשור אני מרותק לכיסא גלגלים. תמיד השקעתי המון מאמצים בהשתלבות בחברה הרגילה, הלא נכה, דרך פעילות ספורטיבית ופעילות בוועדות בכיתה. זה לא קל, ודורש המון מאמצים. משום שילדים בגן או בבית הספר היו עדים לנכות שלי, היה להם קל יותר לקבל אותה. יש חשיבות לחשיפה של ילדים לא נכים לנכויות ולמוגבלויות בגיל מאוד צעיר, זה מאפשר להם להיות פתוחים יותר לנושא". 
אני ואשתי: "הכרנו במסיבה לפני עשר שנים, כשכבר הייתי בכיסא גלגלים. שירלי גרה באותה תקופה בלונדון, ושמרנו על קשר של טלפונים ואי־מיילים. כעבור מספר חודשים נפגשנו שוב באנגליה, ניהלנו קשר מרחוק חצי שנה, עד ששירלי (מדריכת הנקה ומפעילת קבוצות של אמהות לאחר לידה) החליטה לחזור לארץ. מאז בעצם אנחנו יחד. במשפחה שבה יש בן זוג אחד נכה, דווקא הדמות המעניינת יותר היא ההורה הלא נכה, כי הבחירה שהוא עשה היא יוצאת הדופן. אחד הדברים היפים בשירלי זה שהיא מצליחה לראות את חצי הכוס המלאה, את הדברים הטובים על פני הדברים הקשים והמאתגרים".  
אני וילדי: "אנחנו לומדים צעד אחר צעד איך להתמודד עם הסיטואציה, איך לדבר עם הילדים על הנושא. כשבתי הבכורה נולדה, זה הציף הרבה קשיים נפשיים ופיזיים. הייתה לי יכולת מוגבלת לעזור ולטפל בה. קשה לך לקלח, קשה להרים בסל־קל, אתה לא יכול לגשת אליה בלילה ולהרים אותה. אתה מפיל אחריות כבדה על בת הזוג.

משפחת קרמר-פייטלסון. צילום: כרמל ורניה

 
למדנו למצוא את שביל הזהב והבנו שלהיות אבא ואמא זה הרבה מעבר ליכולת שלי להרים על הידיים או לקלח. ניסיתי גם להיות יצירתי. למשל, לשבת על הרצפה ולעשות לילדים אמבטיה על הרצפה, להשתמש במנשא בד כדי לסחוב אותם, או למצוא דרך לסחוב את הסל־קל כשהוא מחובר לכיסא גלגלים. 
"כיום, כשהילדים גדולים יותר, אז בטח ובטח שההורות שלי לא מתבטאת בהיבטים הפיזיים. התפקיד הוא יותר חינוכי, להוות דוגמה, ללמד ולחנך, לעשות דברים כיפיים יחד. אני לא חושב שההורות שלי מוגבלת בגלל מצבי. כן קיימות מחשבות איזו השפעה, אם בכלל, יש לעובדה שאני נכה על חיי הילדים, על הצורה שבה הם תופסים את העולם. האם הם מרגישים שנעשה להם עוול, ואיך מתמודדים עם זה שגם הילד קצת חריג כי יש לו הורה חריג. אנחנו מדברים איתם באופן מאוד ישיר. כלומר, יש דברים שאבא כן יכול, יש דברים שהוא לא יכול, והם פשוט צריכים לקבל את זה ולעזור יותר". 
רגעי אושר: "לראות את הילדים שלי גדלים, מתפתחים ומאושרים. אני גאה ושמח להיות חלק מקבוצה לא מאוד גדולה של אנשים עם נכויות שכן הצליחו להתחתן ולהקים משפחה".  
טיפ להורה נכה: "להתמקד ביכולת ולא באי־יכולת, להבין שלהיות אבא או אמא זה הרבה יותר מאשר להחליף חיתול". 
מסר: "הקמת משפחה שבה אחד מבני הזוג הוא נכה היא סימן לחברה בריאה ומתקדמת. הלוואי שזה היה קורה יותר". 

הכל בראש, ובספורט



אדם (32, קטוע רגל) והילה ברידצ'בסקי (30) מקיבוץ ניר יצחק. ילדים: ים (בן שנתיים) ונטע (בן חצי שנה) 

הנכות: "הפכתי לקטוע רגל לפני כשמונה שנים, כתוצאה מתאונה ימית בטיול בתאילנד", מספר ברדיצ'בסקי, מהנדס מכונות ושחקן טניס. "העולם לא כל כך התהפך אחרי מה שקרה, אלא רק פיקס אותי על החיים. זה גרם לי להתרכז בדברים מסוימים כמו לימודים, ולאחר מכן גיליתי את עולם הספורט. התחלתי בשחייה והמשכתי עם טניס, וזה נתן לי הזדמנות לעסוק בספורט בצורה מקצועית. הסתכלתי על חצי הכוס המלאה". 
אני ואשתי: "את הילה (קלינאית תקשורת) הכרתי בצבא. היא הייתה חובשת, אני לוחם בסיירת נח"ל. אני לא זוכר שאחרי הפציעה עבר לי בראש שהיא תעזוב אותי, כי ידעתי שהיא איתי בגלל מי שאני. אפשר להגיד שהפציעה חיזקה את המערכת הזוגית שלנו, הילה הייתה איתי לאורך כל הדרך, לאורך כל המצבים הקשים. מאז זה רק הלך והשתפר והקמנו משפחה". 

משפחת ברדיצ'בסקי. צילום: כרמל ורניה

 
אני וילדי: "רוב הזמן אני לא מתנייד בכיסא גלגלים אלא רק עם פרוטזה. אבל כשיש שני ילדים זה קשה לצאת איתם לטיולים, להחזיק אותם על הידיים. כשמתאפשר, אני מנסה לעשות את הדברים בכיסא גלגלים ולהקל על הרגל. הכי קשה בשעות אחר הצהריים, כשצריך להסתובב עם הילדים. גם המקלחות יותר מסובכות, קשה לי עם עמידה ממושכת. זהו קושי לרגל, אבל זה לא גורם לי לא לעשות את הדברים האלה. הרבה פעמים הילה צריכה למלא את תפקידי, אבל אני משתדל שזה יקרה כמה שפחות. הילדים שלי גדלים לתוך הסיטואציה הזו שאבא הוא קטוע רגל, וזה לא נראה להם כמשהו מוזר. אני מניח שבהמשך הם ישאלו שאלות". 
רגעי אושר: "המשפחה שהקמתי והילדים שנולדו לנו". 
טיפ להורה נכה: "הנכות שלי היא יחסית קלה לעומת אנשים אחרים, לעומת כאלה המתניידים בכיסאות גלגלים באופן קבוע. קיבלתי את הנכות בדרך יחסית טובה, למדתי לראות בה הזדמנות לעשות דברים שלא הייתי עושה אם לא הייתי נכה. בעיקר בשביל נכים, ספורט יכול להיות דרך חיים, שגם יכולה להוציא את המחשבות הפחות טובות מהראש ולגרום לבן אדם להתרכז בדברים יותר מעניינים ומאתגרים. אפשר גם לשלב משפחה וילדים בכל הדברים האלה. מאוד חיוני לא לוותר על דברים רק בגלל היותך נכה. מומלץ לנסות הכל". 
מסר: "להגביר את המודעות לגישה לנכים לכל מיני מקומות ואת המודעות של החברה לאוכלוסייה הזו. אם אנשים רואים מצוקה של נכה, שיציעו את עזרתם". 

 

לדבר עם הילדים



נטלי (32, סובלת משיתוק מוחין המתבטא בפגיעה בשתי הרגליים) וגבי בר-אור (51, קטוע רגל) מרמת גן. ילדים: הדר (בת 3) ושיר (בת שנה) 

הנכות: "נולדתי עם שיתוק מוחין המתבטא אצלי בעיקר בצליעה ובקושי ללכת", מספרת בר־אור, עובדת סוציאלית. "בילדות ניסיתי תמיד לעבוד על עצמי ולא להתייחס לנכות שלי, למדתי בבית ספר רגיל, אבל תמיד היו מקומות שבהם זה התפוצץ לי בפרצוף. למשל, אומרים לך שאת לא יכולה לצאת לטיול שנתי. היה תמיד ניסיון לנהל חיים רגילים, אבל פה ושם עברתי מהמורות בדרך". 
אני ובעלי: "את גבי (קטוע רגל כ־14 שנים כתוצאה ממחלת הסרטן, לא עובד כרגע) הכרתי במסגרת תהליך של קבלה עצמית שעברתי בגיל 23. במסגרת אותו תהליך של השלמה עם מצבי, ומתוך ניסיון להפוך את המגבלה למשהו חיובי, נרשמתי לעמותת 'אתגרים' העוסקת בספורט אתגרי לנכים. הכרנו שם לפני כשמונה שנים, ולקח זמן עד שהקשר התפתח. הייתי אז מאוד צעירה, היה פער גילים בינינו, גבי היה אז רחוק מאבטיפוס של בן הזוג שחיפשתי. רציתי מישהו בגילי, הכיוון היה כמובן אדם ללא מגבלה. לקח לי זמן לתת לזה הזדמנות. שנה אחרי ההיכרות התחתנו". 
אני וילדי: "יש את הקשיים הטכניים, שמנסים למצוא להם פתרונות. למשל, בנינו מעין כיסא אופניים שמתחבר לכיסא הגלגלים של גבי, ושבגיל היותר צעיר אפשר להושיב בו את הילדים. היה לנו גם ברור שלפני שיולדים ילדים, חייבים לעבור לגור במקום מסודר ונגיש לנכים. אפילו לגבי הבחירה של הגן של הילדה, חיפשנו מקום שניתן להגיע אליו בקלות בלי רכב. 

משפחת בר-אור. צילום: כרמל ורניה

 
"בנוסף לקשיים הטכניים, יש עכשיו גם צד נוסף שמתחיל לתפוס מקום. הדר שואלת 'למה את הולכת ככה?'. צריך להסביר לה את המצב, והיא כנראה גם תבין בקרוב שהיא גרה במשפחה אחרת, שונה. כבר נתקלנו במצבים שאמרנו לה 'לשם אי אפשר ללכת, כי אבא לא יכול, אמא לא יכולה'. היא כבר בעצמה למדה לשאול 'פה קשה לך? פה אתה יכול?'. השלב הבא יהיה לצייד אותה בכלים כדי שתוכל לענות על שאלות שיגיעו מהילדים בגן. כיום הכי קשה לי שאני לא יכולה לצאת לטייל עם הילדות בשבת בטבע. לגבי קשה עם הרגעים שבהם הדר מנצלת את המגבלה שלו לטובתה, למשל כשהיא בורחת והוא לא יכול לרדוף אחריה". 
רגעי אושר: "לראות את הבנות משחקות יחד, לראות את האינטראקציה ביניהן. כמו כן, העובדה שיש לי משפחה זה משהו שממש לא מובן מאליו, כי אני רואה הרבה אנשים בעלי מוגבלויות שמוותרים על זה מכל מיני סיבות". 
טיפ להורה נכה: "לדבר על הנכות עם הילדים, כדי שזה כל הזמן יהיה במודעות שלהם, שיהיה על השולחן. לא להתבייש במצב אלא ללמוד לתת את התשובות המתאימות בהתאם לגיל".
מסר: "יש היום מגוון מאוד גדול של סוגי משפחות. משפחה עם מוגבלות פיזית של ההורים היא עוד אחת מהאוסף".