"אז בת כמה את בכלל?" הרמתי את זוג עיניי הנוצצות מנעלי הספינינג החדשות שלי, ניגבתי את אגלי הזיעה בנונשלנטיות מוחלטת עם כף גב היד שלי והסתכלתי בבחור התמיר הזה שהפריע לי בשאלותיו המתחכמות לאורך כל השיעור הקבוצתי על האופניים שהעברתי כמדי שבוע, בפרויקט היוקרה ההוא בצפון תל אביב. "33, למה?" הייתי חייבת לדעת, כשבתוך תוכי כבר ידעתי את התשובה. היה נחמד לקבל מחמאה כזאת, ליטוף אגו נחמד, שיקפיץ לי את המניות לפני הדייט שיש לי עוד שעתיים.

"את לא נראית".

חייכתי עם מבט מבויש. "תודה". עניתי. "ואני גם אמא לילד בן שלוש וחצי". "וואו". ענה השנון הגבוה ההוא. "וזה עוד לפני שקראת את הטור שלי ב"מעריב אונליין" (חייבת לדחוף את הטור הזה בכל היכרות בכל סמול טוק. כאילו עוד שנייה קופצים עליי רם לנדס ודורון צברי מ"מחוברים" ואומרים לי שהם מצאו את הדמות השישית לעונה הרביעית. מזל שאני קיימת). איך זה גורם לי להרגיש טוב עם עצמי. יש לי גושפנקה בעולם. האח. הידד.

"למה, מה אני אגלה עלייך בטור, שאני לא קורא אל מול עיניי?" המשיך המתאמן המסקרן ההוא שמרגע לרגע עניין אותי יותר. אבל היי, יש לי אימון אישי ואחרי זה דייט. אין לי זמן לשיחות סלון עכשיו. מה העניינים חבריקו?

בחנתי אותו. החוצפה והתעוזה, ביחד עם השיחונת הקולחת הזו מצאו חן בעיניי. מוזר. על פניו, הוא לא הטעם שלי, אבל מרגע לרגע בא לי להמשיך את השיחה יותר ויותר. הוא מסתכל לי בלבן של העיניים ולא רואה בעיניים. זה מוכר לי. זו הטקטיקה שלי. אדוני. יש כאן זכויות יוצרים של שנים. בוא. "אז אתה מתחיל איתי?" התגריתי בו בחזרה. "אני מנסה. זה מצליח לי עד כה?"

האמת שכן. להפתעתי.

נכון, רק שבועיים שאנו ביחד, ואני מאוהבת. עדיין לא בו, כמו שאני מאוהבת בפיכחות שלי וגם בפיקחות שלו. לוקחת הכול עקב בצד אגודל. למרות שכבר מזמן קשרנו את נעלי הריצה ורצנו מרתון, וכנראה שנקשרנו עוד בטרם הבנו שנקשרנו ואנו שלובי אצבעות. נשמותינו הן כלים שלובים. ואנו מופתעים מכך בכל רגע מחדש. אני, שכמעט נפרדתי ממנו, כי נלחצתי מהכוונות הרצינות של הנבון ההוא, - הבנתי עד כמה עמוקה היא משמעות המשפט "תני לי הזדמנות. ככל שתכירי אותי תראי שאשא אותך על כפיי".

 קול סקסי ומחשוף עמוק 

במשך זמן קצר, באחד השבועות המאתגרים של חיי, הוא טיפל בי. תמך בי. היה שם בשבילי. ולא הפסיק לפרגן ולאהוב. "אבל אתה אפילו לא מכיר אותי". "נשמה יפה. מה שהייתי צריך לראות, ראיתי כבר מההתחלה". ואני שלא מבינה איך אפשר להתאהב בי. איך אפשר להכיל נפש מורכבת כמוני. איך אפשר לחבק אותי על אף ולמרות מצבי המשפחתי והאישי.

אני, שהייתי רגילה לקבל ברקסים במהירות האור ומשפטים סתמיים שהופרחו לחלל האוויר ואחר כך הופרכו, כי פשוט לא קויימו, קיבלתי מנה אחת אפיים של אהבה שאינה תלויה בדבר. של אמונה בקיים ובנמצא. שלא הערכה מחדש של הוויתי. של מהותי. הגיע אדם שגדול ממני באי אלו שנים, אבל בעיקר הוא גדול בנפשו ורחב בליבו. וכל חיסרון שאני רואה בעיני עצמי, ממוקסם ליתרון אוניברסאלי. ומציג אותי בראווה, בגאווה ובגאון לחבריו ומשפחתו. אני מרגישה כי לא רחוק היום והוא ימצא סיבה גם להדליק עבורי משואה ביום העצמאות.

וזה מוזר. אני. שהנפתי את דגל הרווקות- גירושים בשמחה וצהלה, כשיצאתי מחדש לשוק לפני כתשעה חודשים,- נולדתי מחדש בשבועיים האחרונים.

עדיין לא אכפת לי מה יגידו ואיך ידברו עליי מאחורי הגב, אבל לפתע אני צריכה להפסיק את החיפוש בעלטה. אין עוד התכתבויות בטינדר וקול סקסי בטלפון. אין מחשוף קל וגרון עמוק. אין נסיון להרשים ורצון להתרשם.

לא הבאתי אותו אליי. הוא פשוט הגיע. נטול מניירות. עם מאה אחוז אמת של קיים ונמצא ונוכח. וחוכמה. כל כך הרבה חוכמה. הוא מעיין שופע של תובנות ומימרות והלצות. והוא רצה אותי. לא ברור למה. אבל הוא פשוט לא מוכן לוותר. על אף. למרות. ובתשע שנות זוגיות של "נדמה לי" ו"בערך" לא הגעתי לרמת אינטימיות, המפלחת את הנפש מדמעות של התרגשות. לא האמנתי בחיי שאגיע למצב שהמילים, שהן נר לרגליי, נעתקות מפי. לפתע אני מרגישה איך כל חיי רציתי שיתייחסו אליי. שיאהבו אותי. פתאום אני מבינה את השורש א.ה.ב על כל הטיותיו, בנייניו ופועליו. הכצעקתה?

מנסה לנתח. לראשונה אולי בחיי לא נאבקת בפתלתלי הפיענוח. זהו אינו כתב חידה של חמיצר. זהו אינו משל בפילוסופיה. אלו החיים. מותר פעם אחת ללמוד להיכנע לטוב. ליהנות מהחיזור. לקבל ולתת אהבה.

אז אין לי מושג מה הקשר שאני בקשר. אבל לראשונה, מזה זמן רב,- אני מרגישה שהגעתי הביתה. ואין כמו בבית.