בעודי בוהה במברשת השיניים שלי שוחה באסלה, תהיתי האם אי פעם ארגיש שאני אמא באמת טובה. המברשת הגיעה לשם באשמתי, מיני בוס, שמתעורר בשעה בה אנשים אחרים יוצאים מהחתול והכלב שיחק סביבי וכנראה שהתחלתי להירדם. בדר"כ עניין נמנום הבוקר מסתיים במשאית שעפה לכיוון הראש שלי, אבל הפעם היה שקט חשוד. אחרי דקה גיליתי שצליל הטביעה של חפצים באסלה מצחיק אותו, למזלי הגעתי אליו לפני שהוא קלט את הפלאפון, אבל מברשת השיניים כבר הוקרבה למען המטרה.



העובדה שלא שמתי לב מצטרפת לרשימת ה"חרא של אמא" שקיימת אצל כל אמא שאני מכירה, אמנם אמהות מתורבתות קוראת לזה "רגשות אשם" אבל זה בדיוק אותו הדבר. כולנו מרגישות שאנחנו לא עושות מספיק ועדיין לא פגשתי את האמא שמודיעה בקול שהיא לגמרי בסדר. הרי אם גם אמהות הימ"מ שמייצרות ארוחת ערב מאצטרובל ועלה של חסה או תופרות חצאית משקיות ממוחזרות מקבלות חיקוי בארץ נהדרת כנראה שכולנו רודפות אחרי מודל בלתי אפשרי.



עזרה בשיעורי הבית הופכת אותך לאמא הליקופטר. צילום: Ingimage ASAPעזרה בשיעורי הבית הופכת אותך לאמא הליקופטר. צילום: Ingimage ASAP



אלו שמפתחות קריירה לא בסדר כי הן צריכות להיות יותר עם הילדים בעוד אמהות במשרה מלאה "לא מממשות את עצמן" ואנשים חושבים ששיא היום שלהן הוא ניגוב גושי נזלת מהספה. עזרה בשיעורי בית הופכת אותך לאמא הליקופטר ומורה פרטי גורם לך להיות טיפשה ומזניחה. מסתבר שלנקות קקי ונזלת של אדם אחר במשך כמה שנים זה לא מדד מספיק לאהבה. את צריכה לבשל ארוחות בריאות, מאוזנות וטעימות, את צריכה לעבוד ולהיות עצמאית אבל להתייצב בבית בכל פעם שהילד שלך מתעטש. את צריכה לזכור את שמות כל הילדים מהגן ולדעת מתי יש יום הולדת לגננת ולסייעת, לשמור על בית נקי גם כשחיים בו שדים טזמניים, לחייך, להיות מאושרת, מטופחת, לעשות המון סקס, להיות סבלנית, להחליף מצעים פעם בשבוע, להדליק נרות ריחניים וכמובן לחזור לגזרה שבועיים אחרי הלידה. את צריכה, השאלה היא מי החליט את זה?



אני לא אמא מושלמת, אני יודעת למשל שיש אימהות שחושבות שלתת לילדים לראות טלוויזיה שווה ערך ללשלוח אותם לאפריקה להילחם באריות אבל אצלי בבית מותר לראות סרטים מצוירים. בנוסף, מיני בוס חיי על דיאטת "חמותי הגרוזינית" ששולחת לי סירים, אני חושדת שהיא עושה את זה כי בתחילת הקשר הזמנתי אותה לארוחה שבישלתי, מאז הסירים לא מפסיקים להגיע. אני עושה את המקסימום שלי במסגרת האפשרויות שלי ובאמת שאם אתחיל לנסות לבשל משהו שהוא לא חביתה יש סיכוי שארעיל ילדם קטנים, וזה לא חוקי. אני לא אתן כאן רשימה של הדברים הטובים שאני עושה כי לאף אחד לא אכפת, אני לא הולכת לקבל פרס על זה שלימדתי את מיני בוס שלא אוכלים מהצלחת של הכלב.



תיאורית השנים הראשונות


כרגע אני מפתחת תיאוריה, אני חושבת שהשנים הראשונות של ילד ראשון הן "הרצה", הם ממילא לא זוכרים כלום לפני גיל שנתיים וגם אין להם אחים גדולים שעלולים להלשין. את יכולה לספר שבישלת רק אורגני, שהקראת 18 סיפורים ביום או שהדבר היחיד שהשמעת בבית זה בטהובן, גם אם בתת מודע שלו מתנגן רק סטטיק ובן-אל.



את חפה מפשע עד שהוכח אחרת, בואי נראה אותו מביא עדויות סותרות בעוד 10 שנים. הם ממילא מתוכנתים לאהוב אותנו ואנחנו אותם, ילד יאהב את אמא שלו בכל מקרה, לא אכפת לו אם היא יפה או חכמה, הוא יחבק אותה גם אם היא מתנגדת לשימוש בדאודורנט ויסלח לה אם היא תקרא לאמא של יואב ליאת במקום סיון. הרי גם אנחנו אוהבות אותם לא משנה מה, כמה פעמים ראיתם אמא שמתעלפת ממשהו שנראה כמו יצור שהיא חטפה מהספארי?



שלנו תמיד הכי חכמים, יפים ומפותחים לגילם. אז אם להם לא אכפת ובכל מקרה הוא לא יידע לעולם על הפעם שהוא בטעות שתה מכלי המים בכלוב הארנבים כי חשב שזה הבקבוק שלו, אנחנו יכולות להחליט לוותר לעצמנו קצת. לפחות עכשיו, כי לא משנה כמה טובות נהיה, גיל ההתבגרות הולך להשתלט עליהם בקרוב, ואז אנחנו יכולות רק לחלום על להרגיע את הצרחות עם הבטחה לעוגייה.