כל החלטה בחיים צריכה להיות חישוב מסוכן, או סיכון מחושב, כך לפחות חשבתי לעצמי כשהתחלתי להיפגש עם הקצין המסוקס ההוא, במפגשים הליליים הללו, כשחשתי שאני מחזקת את החזית מהעורף. מה שבטוח התחזק שם הוא כוח הגברא שלו ויכולת ההתאהבות שלי ממרחקים.



את המג"ד הנחמד ההוא הכרתי בדיוק באופן שאני רוצה להכיר את המין הגברי. חבר טוב המליץ עליי פלוס קורות חיים משודרגים ותמונת פרופיל בפייסבוק בנמצא. תוסיפו לכך שהחבר הטוב הוא גם מתאמן לשעבר שלי וקיבלתם מסך שלם של מליצות, מחמאות מקיר לקיר, סומק בלחיי ושני קילו שנוספו לי כתוצאה מהנחת והפרגון האינסופיים הללו. אפילו אני לא יכולתי לייחצן את עצמי בצורה מוצלחת כפי שהחבר הטוב הצליח לעשות.



יש קטע בלשמר קשר טרם פגישה בהודעות, קטעי וידאו ותמונות על מנת להמחיש את חיי היום יום של הצד שכנגד, שיתנו תמונה מלאה של המתרחש.



אז אכן מאז ימי סיום התיכון שלי לא חשתי שהאנדורפינים עושים אצלי שעות נוספות. וכיוון שהקצין הוא איש בעל חזון וערכים, כבר דמיינתי בעיני רוחי כיצד אנו כובשים מחדש את החרמון.



בעודי משתעשעת ברעיון שהוא יגיע לפגישה על מדים, מצאתי עצמי מתבשמת, מתגלחת ומתקלחת, בידיעה שהפעם הבאה שנתראה תהיה במקרה הטוב עוד שבועיים, ואולי עד אז נספיק להחזיר איזו התנחלות, או לכל הפחות לעשות הסכמי שלום עם אחת ממדינות ערב.



בפגישותינו הבנתי שאפילו שאנו חולקים אותם ערכים והוא צוחק מבדיחותיי המשעשעות יותר או פחות, הוא לעולם לא יוכל להיות בן זוגי. לפחות בחודשים הקרובים. כי כשאת יוצאת עם איש צבא את אחרונה בשרשרת המזון ולא בכדי. הוא התחתן עם הצבא, על כן במקרה הטוב את על תקן מאהבת ובמקרה הפחות חביב את על תפקיד הקיסם המדגדג אותו באוזן שעושה לו נעים. אבל גם נעים יכול להיות מציק. בעיקר כשהוא בא הרבה מדי, לא מדגדג את האזורים המתאימים ומלכלך במקום לנקות. כיוון שהבנתי שהמיטה היחידה שנחלוק ביחד תהיה בנופש מבצעי באולגה בשנת 2020 גמרתי בליבי שאוותר על התענוג הזה.



לאחר אפיזודה זו מלאה בועות בצורת לב שהופרכו לאוויר, הבטחתי לעצמי, כי אני פותחת את ראשי לכל הערים, לאו דווקא לגוש דן. וביחס ישר - לכל הזרמים בדת היהודית. כך מצאתי את עצמי מכירה ירושלמי חילוני אורתודוכסי שהטריף את חושיי בחוסר ההנגשה שלו אליי. בפגישה בבית קפה כשר התחוור לי שחוץ מהגפילטע פיש שנחלוק בצוותא, יכול להיות שממש נגדיל לעשות, נחיה על הקצה, ונעשה משהו אירוטי, שלא עשינו מעולם, כמו לחלוק צימעס.



שעה ועוד שעה חלפה והבנתי שאני חייבת להתחזק בדת, גם אם זה לכמה שעות. שיתפתי אותו בסיפור משנה חיים, שאני צאצאית של הבעש"ט (זה עניין אותו כשלג דאשתקד), וסיפרתי לו כי דווקא מפני שהוא לא נוגע בי, מרגע לרגע הוא מוצא חן בעיניי יותר ויותר.



כיוון שלא היה לי איך לחזור הביתה ולו לא היה מה לעשות בשעה שלאחר הפגישה, מצאנו את עצמנו ברכב שלו, עומדים בפקק לא נגמר ולא מפסיקים לשוחח על מהות החיים. מנושא אחד למשנהו, חשתי שאני לא יכולה לעצור את עצמי מללטף את האיבר הקדוש שהיה בין רגליו. זרע לבטלה, יותר או פחות, אמרתי לעצמי "על החיים ועל המוות". אני חייבת להפוך אותו לזרע ברכה. וכך היה. חפנתי את איבר מינו של הדוס בידיי ותוך כדי שהתנועה מתקדמת לה בעצלתיים, התחלתי לשפשף ידיים והאנשים באוטובוס ליד התחילו לשפשף את העיניים.



הגענו לחניה מתחת לביתי ולא הפסקנו לשוחח. משהו בעיניים הטובות והירוקות שלו גרם לי לחזק את האמונה שלי בקדוש ברוך הוא. עצם זה שהוא אמר שניקח את הדברים לאט, גם אם אני לא מתאימה לו לפי הפרוטוקול, (קעקועים, מתירנות, אובר פתיחות), גרם לי להבין שלא אכפת לי לעשות ניתוח לאיחוי קרום הבתולים בשבילו. למענו.



עד אותו רגע לא רציתי לעבור במוסד הרבנות שוב. אבל בשביל הדוס הזה אני מוכנה לחשב מסלול מחדש וגם לעשות שבת בעמונה.



אז אולי אני מתאהבת באנשים שלא מתאימים לי, אבל באופן מפתיע אני מגלה שקיים סיכוי, שהם יתאהבו גם בי. כמו שאני. שונה, אחרת, בעלת תשוקה שלא נגמרת. וכן, גם חופרת. ולרגל יום השנה שלי כאישה גרושה, שחשה שב-365 ימי השנה ראתה הכל ולא פסלה כמעט אף מכחול - זה מפתיע גם אותי.