טינדר. Been there. Done that. עוד אפליקציה. עוד דייט. בקבוק יין. אותה בדיחה שחוקה. אותו סיפור גירושין. מגיעים אליו הבייתה. הוא מנשק אותי בצוואר וחושב שגילה לי את אמריקה. מדגדג אותי באוזן עם לשונו וחושב שאני אתחיל עכשיו שיחות צפופות עם אלוהים. נשארת לישון אצלו. הוא מחבק, אבל לא בכפיות.

קמה בבוקר. מזמינה לעצמי מונית מהאפליקציה הידועה (אולי כדאי ש"גט טקסי" יתאחדו עם "טינדר" ויעשו מבצע איסוף ופריקה עד הבית. נראה לי שהם יעשו מליונים). כותב הודעה. יש שם לב כחול ולא אדום. סימן חיובי. אבל לא ודאי. רגע. אז מה אם שכבנו? מה אני חייבת לו?  עברו כבר 24 שעות מאז ראיתי שני "וויים" בוואטסאפ כאסמכתא לכך שהוא קרא את הבדיחה השנונה האחרונה שלי ("בואנה, אני ממש מצחיקה. קצת מתאמצת. אבל קורעת מצחוק. אין הוא חייב לעוף עליי").

אין כאן שאלה - מיקבול הוא דרך חיים. אפשר להתכחש אליו. להתעלם ממנו. להיצמד חזק לשקר החן והבל היפי. אבל גם אני נפלתי חזק למשחק השחמט הזה, למרות שידעתי שלא רק שאני גרועה בשחמט, אלא אני למעשה- לא יודעת את חוקיו.

כך מצאתי את עצמי יוצאת עם מישהו, שחוץ ממנו, אף אחד לא ידע שאנו ביחד- לא אני, לא הקשר עצמו ולא סביבתנו. מפאת עבודתו שכללה נסיעות רבות לחו"ל, הקשר התבסס בעיקר על הודעות קרות כאלה, שהייתי צריכה מעיל דובון כדי להתחמם, כך שבהחלט לא חשתי חייבת לו או לזוגיות האפלטונית הזאת משהו.

בעוד אנו שומרים על יחסי שלום קר, כדוגמת ישראל- מצרים בתקופות מסוימות, הכרתי מישהו, באחד הברים התל אביביים המפונפנים, פגישה כאילו אקראית, אבל שהייתה חייבת להתרחש. כבר מהרגע שנכנסתי חשתי את זוג עיניו התכולות סוקרות אותי מהחוץ לבפנים, כעיני רנטגן שלא מפספסות אף חלקה, כולל את תחתוני המחטבים שלי. סמול טוק. גיחוך. קריצה.

ידו כאילו נוגעת במקרה ברגלי החשופה. עוד בדיחה. מחמאה. עוד כוס יין נמזגת. הברמן מזמין לנו צ'ייסרים. שיכורים קלות. שיכורים כלוט. ממשיכים את השיחה המרתקת. אצלו במיטה. שוב מזמינה מונית. שוב עם ההרגשה שאני חיה על הקצה. אבל בעצם אולי אני חיה את הקצה.

חושבת לרגע עד כמה זה נכון לי כל הקצב המסחרר הזה כקרוסלה מסתובבת, שבה נעים חיי. יודעת- עוד טור מתבשל במוחי הקודח כעת. לא מספיקה להעמיק במחשבה וכבר ה"תייר", שולח לי הודעה שהוא סופ"ש הזה בבית ושנצא לדרינק.

כמה מגניב לי, חושבת לתומי. ממקבלת. וגם נהנית מכל העולמות. למה לשים את כל הביצים בסל אחד כשאפשר לפזרן על שאר ימות השבוע?




שלח לחמך





שישי מגיע. נפגשת עם התייר העסוק. שיחת חולין מתבקשת על עבודה, עסקים ומה שביניהם. ואז מגיעה שאלת מליון הדולר שלו: "מה עם הטור השבועי שלך? " מתחילה לגמגם. אני- שהמילים הם נר לרגליי חושבת לעצמי- אין לו פייסבוק- הוא לא יכול לראות את הטור. ואז מתעוררת על חיי ומבינה שבהקלדת שמי בגוגל - הוא מוצא את הטור.

והוא, כאילו קורא את מחשבותיי- מחפש את הטור. ואע"פ שאומר שזה לא מזיז לו שהטור נכתב על מישהו אחר- אני רואה את העלבון בעיניו. ובא לי למות. וכואב לי. למרות שלא התכוונתי ולמרות שקדמה לאפיזודה זאת שיחת "יחסינו לאן". והוא היה סמוך ובטוח בדבריו, כמו טרזן שמכה על חזהו בג'ונגל ש"כל עוד לא החלטנו שאנו אקסקלוסיביים, מותר לנו למקבל".

אז מילים לחוד ופרצוף אדום מזעם שלו ודמעות בעיניי גם כן. המציאות עולה על כל דמיון. אותו ערב, היה הערב האחרון שלנו, ביחד. אם ניתן לקרוא לזה כך.

עשיתי זאת. מקבלתי. והפסדתי. לא בטוחה שאת אותו בחור. לא יודעת לאן זה היה צומח איתו.

הפסדתי משהו בליבי, כי פחדתי להפסיד חלק מליבי.

פחדתי שאפספס את האפשרות להתאהב ולהכיר מישהו שממש מוצא חן בעיניי, אז החלטתי לעשות "שלח לחמך" עם גופי. עם נפשי ונפגשתי עם שני בחורים במקביל.

אז אני יודעת שזה "צו השעה" ו"אין לנו זמן". אבל אולי בפעם הבאה במקום לחכות ל"וי" הכחול של קריאת ההודעה שלי, אבין- שאם אני צריכה לחכות שיקראו את הודעותיי- כנראה שהם לא קוראים אותי לאשורה. ואשכיל לדעת שאני צריכה את אותו אחד שכדי להיות איתי- לא יצטרך לעשות שורה.