אני פאקינג בת 34. לפני עשר שנים, אם היו שואלים אותי איפה אני רואה את עצמי, הייתי עונה שאני רוצה להיות במסלול לדוקטורט, עם ילד או שניים באמתחתי מצוידת בבן זוג מצחיק ובית חביב בנמצא. בגדול סימנתי "וי" על רשימת המטרות שלי כמעט, כבר שמלאו לי שלושים. אבל בדיוק אז התהפכו היוצרות. הכושי אכן הפך עורו. וגם הנמר הושפע מהלחץ החברתי והפך את חברבורותיו. ועוד איזה חברבורות. 



אז כעת, בטור הארבעים שלי, שאני חוגגת בדיוק ביום הולדתי ה-34, כשאני מרגישה במובנים רבים עשור לפחות פחות ולעתים מתנהגת כך, כגרושה שנה פלוס, סיכמתי את חוויותיי מהשנה המוטרפת החולפת. גרושה בלי בושה, בלי מבוכה. כמה נוזלים זרמו בנהרות מאז. 


אז מה היה לנו?

זאת הייתה שנה שחזרתי לגוש דן רבתי (גבעתיים על גבול תל אביב) והבנתי שאינני מבינה כלום על גברים. חשתי שבמהלך הדור פלוס שנעלמתי משדה הציד - יש לי חתיכת מכינת קיץ לעשות. אז יצאתי לא מעט, שתיתי קוקטיילים צבעוניים בברים מגניבים עם מטריות קטנות, גיליתי מחדש את חיבתי לבירה (הכצעקתה?), הבנתי שאפשר לשתות בלי להשתכר, אם מנשנשים משהו לפני תוך כדי ואחרי, והבנתי שזה יעלה לי באימונים עצמיים אחר כך. הבנתי שאפשר לקום לעבודה אחרי שלוש שעות שינה, כשבאמתחתך בילוי מליל אמש שאם היו מספרים לך שהוא יקרה, היית אומרת שרק בסרטים הוליוודים תרחישים כאלה מתקיימים.



שכללתי את יכולותיי - מה זה בשבילי עכשיו להתחיל עם מישהו בבר, מה זה להכיר את שירותי הבר, ועד כמה מהירה משמעות המילה "קוויקי" כשאחרי שעתיים הוא אצלך במיטה ואפילו אינך יודעת מה משלוח היד של הוריו. הבנתי שאני אטרקטיבית מספיק כדי לקבל הצעות לצירוף לשלישיות, אבל לא תמיד הולך לי בריקודי זוגות. שם אני כנראה פחות מצויה בחומר.



קיבלתי שתי הצעות נישואין טנטטיביות (כן יש דבר כזה), כשבשתיהן כבר הייתי אמורה להיכנס להריון ולעבור לדירה חדשה מהניילונים (כי כסף קונה אהבה כמובן). ואגב אהבה - טסתי לפריז, עיר האהבה. אחרי הכרות קצרה, שם נגמרה האהבה והבנתי למה אינני מחפשת אהבה.



הייתי ספונטנית, הייתי פזיזה, הייתה שקולה לעתים ומחושבת מדי פעם. צחקתי המון ובכיתי מעט (אין לי זמן לבכות). העברתי ביקורת על המראה שלי ואז הלכתי לטרוף את גלידת האגן דאז שפג תוקפה מהמקפיא. התכוננתי לרוץ חצי מרתון, ואז עשיתי בקושי עשרה ק"מ עם עקב מודלק. אבל את מרוץ חיי רק התחלתי.



התאהבתי כבר בשיחת טלפון. ואחרי שבועיים הפרפרים בלב הפכו לגלמים בנפש. בגדול התאהבתי על בסיס שבועי. זה מדהים איך האופן שבו פיניתי מקום של עלי שלכת, הצמיח שורשים של חיבה והתרגשות באופן כה מהיר. הכרתי אנשים שיש להם סיפור חיים מעניין וחשבתי כבר איך ננהל משק בית משותף ואז הבנתי שבקושי הם יודעים לנהל את עצמם.



הכרתי גברים מכל צבעי הקשת, בכל הגילאים, בכל המעמדות, מכל הארצות, בכל המבטאים הסקסיים עם ריש מתגלגלת על הלשון, בכל הגדלים (עם הגדלה בשקל תשעים), מכל המגזרים, בכל הדתות. הבנתי שאפשר לגרום לגבר לחזור בשאלה, לחזור בתשובה ולהחזיר אפילו גבר לארון, אם יש לי את העיפרון הנכון. הכרתי גברים שהם לא העיפרון הכי מחודד בקלמר, אבל יש להם את הסכין הכי מושחזת במגירה.



ככל שהכרתי גברים, הבנתי שהעובדה שאני אמא רק משדרגת אותי, כי מי שלא מבין את גודל היתרון של היותי אמא, כנראה הוא ילד שזקוק לאמא שתגדל אותו. למדתי לאהוב יותר את האמהות, לשחרר כשצריך ולהדק את העקרונות החינוכיים שלי. הבנתי שהמשפט "אני רוצה להכיר לך מישהו" זו מחמאה ענקית. כי מישהו חושב עליי. וחושב שאני מספיק מיוחדת, בשביל חברו הטוב.



בעיקר הבנתי שאני חייבת להיות לבד גם בחגים ודווקא לשבת בפינה של השולחן. חשתי צורך להכיר את לירון מחדש, בתוך הווייז הנפשי המטורף שלי. לחשב מסלול מהתחלה, כבתולה ,בגוגל מאפס, במעמקי הלב מלא האהבה שלי, וכעת, אולי ללמוד להפנות קצת יותר אהבה לעצמי, לגופי, לנפשי - למרות שאינני מושלמת, אבל בהחלט בעלת פוטנציאל לעבור מסך (כך תמיד אמרו לי הוריי, לעתים מאמינה להם). למדתי שחברים טובים הופכים למשפחה מסוג אחר. והם באמת יהיו לצידך לא משנה מה.



אז הטור הזה למעשה מוקדש לכל מי שעבר איתי את השנה האחרונה, בטוב, ברע ובלא נורא. מאחלת לעצמי להיות נאמנה לעצמי. בזכות ובעיקר למרות. ותודה למי שלפני ארבע שנים העניק לי את המתנה הגדולה של חיי. צ'ירס, סאלוד, עיד מילאד סעיד.