לא פחות מאשר אני אוהבת לעשות סקס, אני אוהבת לתכנן סקס. כן, אני מסוג הנשים שנרגעות שיש להן בלו"ז בסמארטפון לאחר יום ארוך "בדיקת גמישות מפרקית" ו"סתימת חורים עתידית" ולא בכדי. הידיעה שיש לי למה לצפות, ההודעות המתגרות לאורך היום, הטיזינג החף מכל מניירות הזה, כשלשני הצדדים ברור מה הולך לקרות, הוא הלחם והחמאה שלי. על כן, כשחברי הטוב משכבר פנה אליי, לאחר הפרידה מהאקסית המהוללת- מקוללת שלו ואמר לי "מאמי בא לי שנישן היום ביחד", שמחתי להוות עבורו פוך לעת מצוא. כיוון שאנו חברים טובים בלב, בנפש ובתחתונים, ידעתי שהסקס הינו הוא רק ה-"side effect", ואין סיכוי שאחד הצדדים יבין משהו שאחד הצדדים אינו מעוניין שיבין.



כיוון שביתי היה פנוי באותו יום בשבוע, הצעתי לו, כדרכה של חברה טובה מפנקת שישים את ראשו ואיבר מינו במשכני הצנוע. ואז קיבלתי תשובה מפתיעה שמאז ימי בוורלי הילס 90210 לא נשמעה כמוה: "בואי לבית של אמא שלי". חככתי בדעתי וניסיתי לרדת לסוף דעתו, הבנתי שכנראה בקצב העניינים המנוהל לא אוכל לרדת לשום מקום, חוץ מאשר במהרה במדרגות הבניין מהבושה, שתגיע מנאקות ההנאה שלי. אז הבנתי שכנראה שפספסתי משהו בתיאור החוויה.



"אני רק שאלה". אמרתי לידידי המצודד עם נשקו המכובד. "אתה בטוח שאתה רוצה לשאת בתוצאות האפשריות של ניהול האירוע?" כשהוא הנהן בראשו, הבנתי שלאחר ערב זה כנראה תהיה תקופת צינון בינינו. ומסתבר, לא הייתי רחוקה מהתחזית.


כלב, דלת, אמא


הגענו לבר המסלולים הזה, ברחוב הידוע לשימצה ההוא. כאשר דבר אחד ברור לך בסוף הערב: שאתה לא יודע באיזה מסלול תחזור הביתה. מכוס גוורץ אחת לשנייה, כשאני פורשת את משנתי בפניו וכמעט פותחת את מכנסיו, תוך נשנוש קל בצד, החלטנו שאנו שמים את סלינו וחרמנותנו על כתפנו וחוזרים לביתו.



שם, מה שאמור היה להיות מדליק ומעורר הפך לבעייתי ועוצר. כל סצנת ההישענות לקיר, תוך נישוק גופי בתשוקה אילמת, הפך לאקט של זוג מפוהק, באמצע שנות הארבעים, שקובעים סקס מתוזמן ושומרים על שקט על מנת לא להעיר את הילדים (כלומר את אמא שלו). כל אימת שניסיתי להביע את יכולותיי הווקליות של זמרת אופרה, נתקלתי ביד החוסמת את פי ואומרת לי כספרנית בספרייה המקומית: "ששששש". מיותר לציין שהיד הוזזה, הקולות יצאו וכושר הביטוי שלי היה בשיאו.



כשרציתי כבר ללכת לשירותים, שכחתי היכן אני נמצאת וכשנזכרתי עטיתי על עצמי בחשיכה התהומית שהייתה בחדר, את תחתוני הדולצ'ה שלו כגוזיית ספורט ואת חולצת הכפתורים שלו כחצאית "טו-טו" והלכתי אל הלא נודע. כשרציתי לפתוח את הדלת לשירותים, הבנתי בתושייה של הרגע האחרון (ונביחה היסטרית של הכלב שלו), שזו למעשה דלת חדר השינה של אמו. מזל. ניצלתי מסצנת "בוא נקבור את עצמי עכשיו ונלך עם מסיכת לוטו על הפנים לעולמי עולמים".



כשניתחתי למחרת את המאורע על קפה חזק במיוחד (הדבר היחיד שהיה חזק במאורעות עשרים וארבע השעות האחרונות) עם חברתי היפה, כשאני בוהה בעיניה הירוקות, הבנתי שאני פשוט מתעלמת ממציאות שמכה על דלתי השכן וערב. "לירוני, את מחפשת אהבה לפרקים, עם אנשים שבקושי יכולים לתת לך אותה לדקות".



הסתכלתי עליה ועיניי ברקו. לשם שינוי לא מאלכוהול, או מאיפור ששכחתי להסיר. פתאום הייאוש נעשה יותר נוח. קלטתי את הפשטות של ההתמסרות שלי כשגבר שולח לי לב אדום באימוג'י של הוואטס אפ והוא האהוב התורן שלי. זה לא משנה אם אני רוצה או מוכנה לאהבה, או על איזה חלק מהם בא לי יותר.


אני פשוט צריכה אותה בחיקי יותר מאשר סביבי. במיטתי יותר מאשר בפייסוש, באינסטגרם או בחדר הכושר גם יחד. אני רוצה מישהו שיאחד איתי תשוקה. בכורסא, ברחוב, במיטה ולא גבר ילד בן שלושים פלוס, שיעצור עצמו מלגעת בי, כשהוא שוכב עירום לצידי, אפילו ל-30 שניות.



אני את הפרק בטרילוגיה "תגיד לי איפה להתייצב כדי להרגיש אהובה ללילה" הכנסתי לארכיון של פסטיבל הסרטים בחיפה.