יום שישי בערב. תחילת שנת הלימודים בפתח. יודעת שזה יום שישי האחרון של סוף הקיץ ובטוחה שאני חייבת לנצלו עד תומו. מתוך שעמום של הדלקת נרות, כשברקע ערוץ המוזיקה וריחות תבשילים מחלוני אני מחליטה לפתוח מחדש את אפליקציית "שלח לחמך", בעודי מסתובבת עירומה למחצה בביתי ועושה טוורקינג לצלילת שירי ביונסה המושמעים ברקע.

"מה כבר יכול להיות. מקסימום תתאהבי". אני מגחכת לעצמי ולוקחת עוד בקבוק בריזר מהמקרר. אומרת בליבי ונקרעת מצחוק. ממש. הרי כולם באפליקציה הזאת משחקים כדוגמת "אחת שתיים שלוש דג מלוח". כשמה שהם מחפשים שיהיה מלוח, הוא לא באמת הדג. אלא אולי במרקם של פירות ים.

חץ ימינה חץ שמאלה ואני מרגישה שההפסקה שלקחתי ממשחקי הכס הללו הייתה בריאה ולא פספסתי דבר. אותם חתיכים שחשים עצמם קולומבוס ומזמינים אותי "לגלות עולם ב-80 דקות", במשכנם הצנוע עוד לפני שהם קלטו מה שם המשפחה שלי ומגדילים לעשות ומציעים לפנק אותי במונית על חשבונם (אתם כאלה לארג'ים. גם לי יש "גט סקסי" אתם יודעים). אותם מאותגרי אופנה בדירוג שני  דרקונים, שבטוחים ללא כחל וסרק שאני האהבה שחיכתה להם מעבר לפינ(ה). רק חבל שהם אינם מבינים שאני בעד יותר התמקדות בפינים.
 

ואז, כמו משום מקום, כשאני משחררת עוד אנחת רווחה לאוויר ויונקת במציצה משחררת את הסיגריה האחרונה מהחבילה , תוך כדי שאני מבינה שזו החבילה היחידה שאראה ואחוש בקרוב, צדו את עיניי - עיני התכלת החתוליות של הבחור עם הגוף הנערי. בעצם קלטתי שהעדנו על התאמה הדדית עוד לפני אי אלו ימים, פשוט אף אחד מאיתנו לא הרים את הכפפה. ועוד איזו כפפה. ככפפה ליד.

שחררתי "היי" ידידותי לחלל האוויר והוא בנימוס האופייני לתרבות המזרח אירופאית- מזרח תיכונית שאל איך הוא יכול לעזור לי. מרגע אחד למשנהו, מהירדמות שלי לשיחת טלפון שלו, החלטנו שאנו חייבים להיפגש. ואכן נפגשנו. במגלשת מים אצלו בחצר ביום שבת קיצי מתמיד. 
 

עליות, ירידות ומשחקי לשון


יש משהו מדליק בלהגיע לבית של מישהו גרוש עם ילדים עם קמיקזה של שפיים שנמצאת אצלו בגינה. יש משהו משחרר בלהכיר מישהו שהוא בסטטוס שלך ואינך חייבת להתנצל ולהסביר, אלא רק להבין אחד את השנייה במבט בחוויות משותפות ולהתייעץ ביחד בנושאים ברומם של מטרנה, "דורה בעיר הגדולה" וסקס בדוגי אחרי לידה.
 
שעות של שיחות, שמש, אלכוהול, הזמנת סושי וריח ה"weed" מהשכנים - עשו את שלהם וכך מצאנו את עצמנו בשעות הערב עורכים דייט נוסף. במיטה.
כאן הרגע לקום ולחדד נקודה חשובה מאין כמוה. דייט של שמונה שעות כמוהו כדייט רביעי. רק בלי הנימוס והציפייה של השבועיים להוריד את המכנסיים ולגלות נכס יקר מפז כפליים. כאן גם המקום לוידוי. אני לירון מעוז, שחשבה שידעה, ראתה ושמעה הכול בענייני המיטה ומחוצה לה,- הבינה שכנראה יש סיבה שהיא חיכתה 34 שנה לבחור עם העיניים החתוליות, שהוא למעשה נמר שמיכות  בחדר המיטות. כל הידע העצום שלי והמחקר שערכתי שנים, תוך שימוש בתיאוריות, סטטיסטיקות ופרקטיקום למתקדמים- נעלם כלא היה.
 
הבחור לימד אותי על זוויות, עליות, ירידות, משתנים בריבוע וחזקה במשולש. פתאום קלטתי שללשון יש שימושים שונים (שלא מסתכמים רק בליקוק סוכרייה על מקל מהצד שלי) ומעל לכל ואולי הדבר החשוב מכל- גיליתי שאני מכורה. מכורה להרגשה איתו, לצידו. במיטה ומחוצה לה. לסיפוק להיות איתו. לצחוק, להתענג, לשתף בחוויות משותפות עם חפירות מקסימליות מצידי שהן מינימליות מבחינתו. התרגשתי מהרצון לחקור וללמוד את רז גוף ונפש האדם בצורה טהורה כל כך, נטולת מסיכות של "איך זה יישמע ולמה הוא יחשוב".
 
אני חושבת שלראשונה בחיי הרווקות-גירושים שלי הייתי נאמנה לעצמי בצורה נודיסטית.

הסרתי את כל המסכות. וגם כשאמרתי לו שזאת אני ל"טוב ולפחות טוב" וניסיתי לאתגר אותו בסיפור חיי ומיטותיי, שלא תמיד מחליק בגרון כשייק חלבון מלא הורמונים מרענן, הוא חיבק אותי, הצמיד אותי לחיקו ואמר שהוא שמח שאני כזאת.
ואני. רק רציתי לצלם את הרגע בסלפי ולמסגר אותו בתהומות ליבי. אז כן. בהחלט טרחתי בערב שבת. ואני מקווה לאכול את הקינוח עוד זמן רב.