השבוע עשיתי משהו שיהיה נראה לי בלתי אפשרי בשלושת השנים האחרונות: ארזתי מזוודה ואת הפלוס אחד שלי וטסתי לחו"ל כחלק מזוג, ללא ילד. זו לא הפעם הראשונה שאני עולה על מטוס ללא מיני-בוס, כבר קרו מקרים בהם אני או הפלוס אחד טסנו בלעדיו לשניים או שלושה ימים, אבל תמיד הוא נשאר בהשגחת אחד מאיתנו. כך שאמנם יצא לי להחתים דרכון בלעדיו מאז שהפכתי לאמא, אבל השגרה נשמרה תחת ניצוחו של אבא, שזה כמעט אותו הדבר, רק עם קצת יותר טלוויזיה וקצת פחות משמעת.

אני מכירה את ההורים שמפקידים את הילדים אצל סבא או סבתא וחוזרים אחרי יום, יומיים או שבוע רק כדי לקבל ילד שמח ומאושר שלא רוצה בכלל לחזור הביתה, זה לא המצב אצלנו, הבוס אף פעם לא ישן אצל סבא וסבתא, לא כי הם סרבו או אנחנו לא רצינו, הם פשוט מעולם לא הציעו.

אני מודה שהייתי בלחץ. קראתי מחקרים שסיפרו לי שאני אמא נוראית שלא באמת אוהבת את הבן שלה וגורמת לו לחרדת נטישה שתלווה אותו במהלך כל חייו וככל הנראה תגרום לו לבעיות ביצירת קשרים וזוגיות לנצח, ראיתי אינסוף אמהות בפייסבוק שמספרות על כך שהן אמהות טובות שמעולם לא התרחקו מהאוצר שלהן ליותר מארבע שעות ברצף ואפילו נתקלתי בפורומים שדיברו על אמהות רעות כמוני שמעזות לחיות את חייהן ללא ילד שצמוד אליהן 24/7. הנקודה נראתה לי זהה: בעיני העולם אני אמא לא מספיק טובה, אבל זה לא משהו שלא ידעתי קודם.

אז התחלתי לעשות עבודת הכנה, הסברתי למיני-בוס שאבא ואמא נוסעים לשני ימים בלבד (למרות שבפועל זה יותר בכיוון של שלושה וחצי, אבל טכנית אלו רק יומיים מלאים, אז למה להיות קטנוניים?) וידאתי שהוא מבין שהוא יישאר לישון אצל סבתא והלהבתי אותו עם הבטחות למתנות וגלידה לארוחת בוקר, כי אמא שנותנת גלידה לארוחת בוקר היא אמא מזניחה, אבל סבתא שעושה את אותו הדבר היא סבתא מפנקת. ההבטחות לשלושה ימים בגן עדן של מתוקים ובילויים בחנויות צעצועים עשו את שלהם וכשנפרדתי ממנו בגן והזכרתי לו שמי שתאסוף אותו תהיה סבתא הוא הסתכל עלי במבט משועמם ושעט לעבר משאית פנויה, הנחתי שעבודת ההכנה נעשתה כראוי.

כמובן שרגע לפני שהידקתי את חגורות המושב קיבלתי מהגננת טלפון שעדכן אותי שיש לו חום. כי עם כל הכבוד לסרט שאני חיה בו, לפעמים אני שוכחת שאמהות היא בעיקר קומדיית טעויות ולא סרטון הדרכה. ברור שיש לו חום, והמטוס כבר התנתק מהשרוול כך שפרט לאיום בפצצה אין הרבה מה לעשות. אז עשיתי את מה שעושה כל אמא נורמטיבית – בכיתי. במשך שלוש וחצי שעות יללתי במסכנות שאני רוצה לחזור ושמעולם לא היינו צריכים לנסוע, ממש כאילו השנה היא 1989 ואני ומשפחתי עוזבים את מאמא רוסיה בדרכנו לארץ המובטחת. כשנחתנו סבתא עדכנה אותי שהוא אמנם קצת חם, אבל מרגיש מצוין, מטייל בגינה וכבר הספיק לבחור לעצמו טנק חדש בחנות הצעצועים. את היום למחרות הוא בילה כמו חייל שקיבל חמשו"ש ומנסה לדחוס את כל הפינוקים בעולם ל-48 שעות.

גם כשחזרתי לא נרשמה התלהבות יתר או התמוטטות נפשית. הכל עבר חלק ממה שציפיתי, אפילו עם בהלת ה-37.4 חום. פתאום נזכרתי בכל החברות שנסעו ללא ילדים ואמרו לי מהרגע הראשון שהילדים עוברים את הימים הבודדים האלו בקלות, אני פשוט לא טרחתי להקשיב. כנראה שאנחנו רק חושבים שהילדים שלנו לא מסוגלים להתמודד עם דברים מסוימים. ואני חייבת להודות שהיה כיף להיזכר שאפשר לבלות גם כזוג ולא רק כהורים, לפעמים אנחנו שוכחים שפעם היינו שניים וזו אפילו היתה תקופה די נחמדה.

בסופו של דבר שלושתנו שרדנו, הדבר היחיד שהכעיס את מיני-בוס היה שהעזתי לעלות על מטוס בלעדיו, והוא הודיע לי ש"מחר גם אני רוצה לטוס בשמיים לניו-יורק". כי עם כל הכבוד לוויקנד האירופאי של אמא ואבא, הבוס יודע מה טוב.