לפני שבועיים כתבתי טור שלם על כך שבפעם הראשונה טסתי לחו"ל עם הפלוס אחד שלי והשארתי את מיני-בוס עם סבתא בגן עדן של ממתקים ומתנות. שמחתי לספר שלמרות כל רגשות האשם והלחץ העזיבה דווקא עברה חלק וכללה בעיקר מיני-בוס אחד ששלושת הימים בניצוחה של סבתא לא השפיעו עליו. ייתכן וטעיתי.

זה התחיל בטפטופים של כעס שהתפתחו לכדי שיא במסיבת יום הולדת של ילדה מהגן, כשאני מוקפת עשרות אמהות בוחנות ושולחן מתוקים שמשמש כסמים ממריצים לילדים שהמהירות הרגילה שלהם היא ממילא 120 קילומטר בשנייה. הבוס, שבדרך כלל גורף מחמאות על כך שהוא מנומס, רגוע וחייכן החליט שזה בדיוק הזמן לבחון כמה אני יכולה לזייף חיוכים בזמן שכל מה שאני רוצה הוא לחבר פקק ספורט לבקבוק יין ולהתחיל לשתות.

זה התחיל בכך שהוא דרש לחלוץ נעליים במהלך מסיבת יום הולדת שכוללת דשא יום אחרי גשם, בניסיון להימנע מעימות החלטתי "לבחור את המלחמות שלי" תוך כדי שאני משננת לעצמי שזה לא נורא ואפילו בריא לרוץ יחף. ברגע שהנעליים הוסרו הוא הודיע שהוא רוצה לנעול נעליים, רק כדי שרגע אחרי הוא יוכל להשתטח על הרצפה בצרחות של "לחלוץץץץץץ" ולהמשיך עם המשחק הזה עד שרציתי לתלות את עצמי מהשרוכים. לאחר מכן הגיעה בקשה לפתוח את המתנות של ילדת היומולדת. אחרי שכל ההסברים כשלו דאגתי להחביא אותן מאחורי ספה כשאני מתרצת את הארגון מחדש בכך שאם מתנה כלשהי תיאבד הילדה תוכל לשמוח מאוחר יותר כשהיא תתגלה, ואפילו הבטחתי שאבא יביא מתנה מהעבודה תוך שאני מסמסת לפלוס אחד "אם אתה לא חוזר הביתה עם משהו עטוף, אל תחזור בכלל".

לרגע קצר חזרה אלי התקווה כשגיליתי שמתוכננת הפעלה, למי שאינו הורה אסביר שהפעלות הן רגע נפלא בו הורים יושבים בנחת על ספה בזמן שמישהי מחופשת מראה לחבורת ילדים בובות מלחיצות או שרה עם גיטרה מחוברת לרמקול למרות שהשיר מיועד למעגל בקוטר מטר וחצי. למרכזו של מעגל הילדים הגיע דלי מלא מדבקות נוצצות שאפשר להדביק על חפצים, בגדים או הורים. אני ראיתי גלגל הצלה, מיני-בוס ראה אתגר.

בביטחון של רוק סטאר וחיוך של מיליון דולר הוא ניגש לאמצע מעגל המדביקים והפך את הדלי על הרצפה, כדי להראות לי שזה אתגר בונוס הוא התיישב באמצע הערימה והתחיל לזרוק את המדבקות כלפי מעלה משל היה שודד בנקים שיושב על ערימת כסף בסרט קולנוע גנרי תוך כדי צעקות "אמא תראי!!!" כדי שחלילה לא אוכל להכחיש מי חינך אותו או להתחבא מאחורי ילדה בלונדינית כלשהי בטענה שהיא שלי מהבית. "אם הוא היה שלי תוך 24 שעות הוא כבר יהיה לומד איך להתנהג" סיננה לעברי אמא לא מזוהה באמצע מופע המדבקות, "זה הכל עניין של גבולות". היא צודקת, כמובן, הדבר היחיד שהכעיס אותי היתה העובדה שהיא לא יכלה להתאפק ולהגיד את זה מאחורי הגב שלי במפגש ההורים מחוץ לשערי הגן למחרת כמו כל יתר האמהות. בשלב הזה החלטתי למזער נזקים ולשנע את שנינו הביתה, למקום בו אוכל לתת לו לצרוח ללא עדים או לפחות לנעול אותו בחדר עם אבא שלו ולהתחבא בשירותים.

מיותר לציין שהדרך החוצה כללה צרחות, תפיסה של חפצים שלא שייכים לנו וזריקה מדויקת להפליא של משולש פיצה לעבר חבורת בנות. הביתה הוא הגיע מרוצה ומחויך, רץ לפלוס אחד עם חיבוק של ילד מקסים והתנהג כמו מלאך, אני חושבת שזה היה רק כדי להראות לי שהוא יכול.

כך עבר לו שבוע של דוקטור ג'קל ומיסטר הייד, כשכל אדם שהוא לא אמא מקבל ילד חמוד ומחייך בזמן שאני תוהה אם זה לגיטימי להוסיף יין לקפה של הבוקר. אני רציתי למות, הפלוס אחד שלי רצה הוכחות כי הוא חשב שאני מגזימה. "זה משבר" אמרו לי חברות, "זה יעבור" הן הוסיפו בחיוך שמסתיר אנחת רווחה שהן לא חיות את חיי.

אחרי שבוע גיליתי שזה אכן היה משבר, והוא חלף בתוך שבעה ימים והחזיר לי את הילד שגר איתי כמעט שלוש שנים. יכול להיות שזה היה כעס על הנסיעה, יכול להיות שזו היתה התפרצות של גיל שנתיים הנורא, יכול להיות שזה יהיה ירח מלא או סתם בדיחה בינו לבין החברים מהגן. בכל מקרה זה נגמר ואני חזרתי לחיי עם חיוך וטיפים מתנשאים לחברות, כי הרי הייתי שם ושרדתי כדי לספר, מהיום אני המיכל דליות של המשברים. חבל שאף אחד לא טרח לספר את זה למיני-בוס, שאמנם חזר להיות נחמד אבל הקדים את שעת ההשכמה בבית ל4:50.

בקרו אותי באינסטגרם: Jennydenson1