טור זה היה אמור להיכתב מזמן. לא הספקתי להעלותו על הכתב, כי הוא למעשה עד היום, עד רגע זה ממש לא התרחש. מהיום שחזרתי לשוק ה"כובשים-כובשות" החלטתי שהדייטים שלי יתרחשו לפי הספר. ברנדון יאסוף אותי בקבריולט עם הגג הנפתח, או לחלופין בהארלי דיווידסון המסוקס שלו (האופנוע, כן?) וייסע איתי אל עבר השקיעה, כששיערי הגלי מתפדר ברוח וילחש באוזניי מרמזור לרמזור מילים של תשוקה אילמת.
בפועל, מדייט לדייט, מגבר לגבר ובעיקר משיחות רבות שניהלתי עם חברים רבים, הבנתי שאני למעשה אמורה להתנות את הדרך בה אני רוצה שיתייחסו אליי בפגישה. נופש בקאריבים אחרי שבוע? ברור. ארוחה במסעדת שף אל מול הרי הגולן? רטורי. שייט בירקון ופיקניק לאור זריחה? הכרחי. בשורה התחתונה הכי קרוב שהגעתי עם החלומות באספמיה היה לפארק, עם כריך שקניתי ומשקה שיכר שאימצתי מחנות היינות הקרובה, עם שמיכה שרק אני התכסיתי בה בגפי ועם חפירות חוצות דורות כדת משה וישראל ולטיפות מגששות של גן חובה על היד. 
כשהחלטתי שאני נעשית ברורה וחותכת בבשר החי- גברים נסו ממני. ואני רק השתוקקתי לשיחה טובה בארבע עיניים, עם מישהו שקצת אבל רק קצת אמשך אליו, עם איזה נוף אורבני- הוליוודי-רומנטי ברקע.

 Is it too much to ask? עם הזמן הבנתי שאני פשוט בחורה צנועה. שמספיק לי בית קפה בלי קפה. שמתאים לי בחור מצחיק, אבל לא משכיל, שמתאים לי משכיל, עם אינטליגנציה רגשית לוקה בחסר. שמספיק לי בחור שגר בחצר-אבל שואף לגור בארמון, אבל מעל לכל שיאהב אותי, שיתגעגע אליי, שיחשוק בי. סך הכול דרישות מינימאליות. אה, וכמובן שאני אממן אותו. הכצעקתה?! באיזה ספר חיזור זה מופיע? החלטתי שלמרות הקוקו הצמוד, מיכל דליות סטייל, אינני באה לחנך גברים ומה שיהיה - יהיה.

ואז, כמו משום מקום, ברגע שהחלטתי שאני מרימה ידיים הוא הופיע, הקוראסון הצרפתי הזה. מריח מעולה מבחוץ, נימוח מבפנים, עם גינונים אירופאיים, כמו בסיפורי "האחים גרים". פגישה אקראית באפליקציית "בואו נזיז את החץ ימינה ונהיה עם האח של החבר של הדודה והדוד", שיחה מעניינת ודייט בבר יין שהוזמן יממה מראש. וכך החלום בהקיץ הזה המשיך - הזזת הכיסא כדי שאתיישב, פתיחת הדלת, בקבוק יין מארצות השאטו, אוכל משובח וקינוח שהמשיך בבית. כל הערב הוא לא הפסיק להתפעם מהאינטליגנציה שלי והוא באמת חשב שיש לי משהו עצוב בעיניים. "לירוני עם כל העליצות שבך, יש לך מבט נוגה". כמה הוא צדק. מגדל האייפל הקטן הזה שלי. בלי להכיר אותי בכלל.
הוא טען שחונך בצורה שמרנית ועל כן להביא בחורה הביתה זה מבחינתו מעיד על צעד רציני בהבנת ההתרחשויות בערב הזה. חלקנו מונית, עלינו במעלית, וזה סוף סוף קרה. לאחר שלוש שעות שיחה תמימות הגיעה הנשיקה הצרפתית ההיא, שבאותה רגע, התבהר לי מדוע הנשיקה הזו נקראת על שמו. על מוצאו. נסחפתי למדינה אחרת, בזמן אחר. הגענו אליו והוא רק נישק אותי בכל חלק שומם בגופי, שהיה זרע וטרם הפך לפרח. הוא קיפל את בגדיי, שם כוס מים לצידי, כיסה את גופי העירום ונשק למצחי.
קמתי בבוקר כשחליטת תה צמחים לצידי וציוץ הציפורים באוזניי. חשתי כבחלום, שלא רציתי שיסתיים אף פעם. חשבתי לעצמי "אף אחד לא יאמין לי שאספר זאת שגברים כאלה באמת קיימים". הלובר הציע שנרד לארוחת בוקר. בין לבין גיליתי שהמטר השבעים שלו בגובה, תופס גם לגבי איבר נוסף בגופו. נפצעתי קלות. התרשמתי עמוקות.
בבית הקפה הוא החליט לשטוח בפניי את המציאות כפי שהוא רואה אותה: "יש לך אנרגיה זכרית. לי יש אנרגיה נשית. את לובשת את המכנסיים בבית ועל כן זה לא יילך". לא הבנתי מדוע נעלמים הסימנים המקדימים, שאף פעם לא היו בעשרים השעות האחרונות. השרמנטי הוסיף במבטא צרפתי כבד: "את בשביל הדקו". אז כיוון שאני סך הכל דקורטיבית לצד גברים אולי אגיש את מועמדותי להיות בת לוויה לאירועים נוצצים באחת החברות להשכרת נשים לשעה. ובנימה של רצינות, הצרפתי הזה גרם לי להבין איך אני רוצה שיתייחסו אליי, ואולי הגיע הזמן להגיד זאת בקול מעל במת הארוויזיון, בלי בושה, איך מגיע לי שיתייחסו אליי, ולא רק בדייט ראשון.