משלחת לפולין. 1999. ילדה שנוסעת בגיל שש עשרה פעם ראשונה לחו"ל. חזיות מצופים בנמצא, תחבושות (אולי סוף סוף אקבל מחזור) וקונדומים (לא באמת. היא רק עברה לא מזמן את חווית הנשיקה הראשונה). 


גבעתיים. 2018. גרושה פלוס ילד מתכתבת עם ידיד נעורים שהיא מאוד מעריכה באישון לילה. מה כבר יכול לקרות?

שניהם אחרי מערכות יחסים מורכבות על גבול המפורקות. שניהם נעים במנעד הזיכרונות, עם חלקיקי חרמנות של תיכון ("זוכר שעשית לי אז מסאג'?"). הכחשה. שתיקה. מבוכה. קביעת דייט אקראי על גבול הלא אחראי. אם היו מספרים לי אז את שיקרה לי היום הייתי מגחכת בבוז גדול. הפסיכו-מצ'ואיסט  היה אחד כזה שכולם רצו להיות סביבו. גם חתיך. גם רגיש. גם מוצלח. לא dateable, לא fuckable, אם כי marriageable.
 

אבל בינינו, מי מאמין בחתונה? 


אמרתי "יאללה, נזרום, לזכר הימים ההם בזמן הזה. מה כבר יכול לקרות, אתאהב?" עמדתי מול המראה, נקרעת מעצמי מצחוק, כמו במופע סטנד אפ פרטי, עוברת על תמונות, מחליפה אולי עשר שמלות, מתלבטת איזה בושם לשים.
 

לא הבנתי מדוע סף ההתרגשות כה גבוה. מנשימה לנשיפה לשאיפה למציצה (של הסיגריה כמובן), הבנתי מה קורה כאן. יש לי תקווה. יש לי רצון לשחזר רגעים של אז. אבל ידעתי שלשם שינוי אני לא באה לעשות את המופע הקבוע. הרי הפסיכומאצ'ואיסט כבר מכיר את החומר. הוא ביומיום עוסק בנפש האדם ומורכבותה והוא מכיר את הבסיס. את לירון של גיל חמש עשרה. נשמתי לרווחה. עוד ריקוד קל מול המראה, צחצוח שיניים וברק בעיניים ופעמון הדלת שלי, מחזיר אותי לאורט מוצקין. אני פותחת את הדלת והוא בדיוק כמו שזכרתי אותו. מהמם בכל רמ"ח איבריו וכה ג'נטלמן.


ריח האפטרשייב שלו בנחיריי. הוא ארגן לנו פיקניק ביתי של פירות, גבינות ויין. ואני מוצפת. ואני מבולבלת. ואין לי מושג ירוק איך להתנהג והקוליות היא ממני והלאה. מדברים ומחייכים. וידי נוגעת בידו כאילו במקרה. וממשיכים לנתח. ושותים. ועוד סיגריה נדלקת. עוד כוס נמזגת. עוד מסכה יורדת. אחרי שעתיים שנראות כמו שנתיים הוא מביא לי את שאלת מליון הדולר ששכתבה את עצמה בספרי פרויד חוצי אפלטון ודקארט: "לירון, מה את רוצה שיקרה כאן?" והוסיף "מה את רוצה ממני?" ואני נבוכה, מבושמת, מנסה לעשות זיקוקי דינור של צחצוחי מילים, כמו דון קישוט, שנאבקת בתחנות הרוח, בעצמי, אומרת בפשטות מורכבת: "להכיר אותך".
 

והוא, הרומנטיקן החתיך הזה מוסיף בקול הרפי רשף שלו: "איפה זה פוגש אותך?" ואני לא מבינה ועושה מדבריו חוכא ואיטלולא. ואני אשכרה  נבוכה. והוא מתקרב אליי. ושואל את השאלה הרטורית ביותר הקיימת בסיטואציה רווית הורמוני הנעורים האלה:"את רוצה שאני אנשק אותך?". ואני חוזרת לגיל חמש עשרה. גופי מתמלא צמרמורות. נשימתי כבדה ואני עונה בחיוב. וכל כך חיכיתי לרגע הזה. והוא נוגע בפניי. בעורי. מחבק. מפרגן. עוטף.


והנשיקה התמימה הופכת חיש מהר למחול לשונות סוער. קפצנו עשרים שנה קדימה. תשוקה שלא מומשה. שנים של חיפוש עצמי, של זוגיות מטעה של שתי נשמות תועות, של רעב לאינטימיות כזו, שלא צריך להסבירה במילים. ואנו עוצרים ומשוחחים. ושנינו כואבים את הפרידות האחרונות. האמת העירומה. עץ הדעת שצמח מחדש אצל שנינו. ריח המקלחת המשותפת שלנו, שלא ירד מנשמתי ימים רבים אחר כך.
 

והוא מבטיח לי דבר אחד, שחיכיתי לשמוע כל החיים. שלא משנה מה יקרה כאן- הוא לא יפגע בי.
 

החלטנו לצאת להפלגה הזאת, שהספינות של שנינו עוגנות ברציפים מקבילים, מבלי לדעת לאן או כמה זמן היא תימשך ואיזה אירועים תזמן לנו הדרך.

אבל דבר אחד הבטחתי לעצמי- אני לוקחת הפעם חזיות מצופים, במלאי מתוגבר, כי אני מפחדת לשקוע בהתאהבות חד צדדית, בעודנו מממשים את יעד התשוקה.
 

או איך אמר הגאון הוא מהחיפושיות:"let it be". הפעם אני באמת נותנת למוחי הזדמנות יוצאת דופן - לא לחשוב. פשוט להיות.
 

מחזיקה לעצמי אצבעות.