אני זוכרת איך הערב הזה התחיל. פחות זכור לי איך הוא הסתיים. סליחה, כשגירדתי את פדחתי היו לי שברי רגעים של עצב מהול בשמחה, עם המון הומור ולא מעט הלקאה עצמית. אה, וההאנג אובר הארור ההוא. 


מזל שהייתה לי טיפת בינה לדחוף לעצמי קצת פחמימות של פקאן סיני בין לבין (והדיאטה מה איתה?). לא נורא, העיקר שקמתי שפויה לעבודה. מילא ששכחתי לשים חזייה. (פטמותיי החברותיות בסלפי במעלית למשרד הזכירו לי).


לא הייתי אמורה לקחת חלק במערכה הזאת. זה היה שבוע מאתגר. דין ודברים עם האבא של בני, משהו שקשור לקריירה, עוד איזה מאורע עם איזה גבר מהעבר שהזכיר לי נשכחות ושוב חוזר חלילה, עוד חוזר הניגון. מיששתי את המיטה. תודה לאל. אני ערומה. בגפי. רוח המזגן על גופי הצמא למגע. ואני מייללת בבכי. רגעים של בדידות גורמים לי להיות בסרט של "דלתות מסתובבות", כמו שרבים מאיתנו עושים, לאורך תחנות בדרך, ולשאול מה היה אילו.
ואז אני חוזרת לזוגיות ההיא של תשע השנים ההן. נזכרת בפגישות חברתיות. משפחתיות. לכאורה הכתובת הייתה על הקיר, אבל הערות השוליים, בצידי הטקסט ערערו את מחשבתי.
 

היינו ברבי וקן, אנחנו נגד העולם. כל כך שונים, יש שיגידו הפכים, אבל כה דומים בתפיסתנו, בערכים שלנו. ואז נפער הסכר ההוא האינטימי, הקשה, שאף טיפול זוגי של פסיכולוג, פסיכיאטר וקואצ'ר ביחד - לא יכלו לפתור. והיינו לחוד בביחד, והיינו ביחד בלחוד. ובעצם כבר הפסקנו להיות. אפילו כבר בתור שותפים לדירת החלומות ההיא לא תקשרנו. וזה היה נורא. וזה היה קשה. כי אני התחלתי לשנוא. לשנוא את המצב. לשנוא ולכעוס. כעסתי שהוא "אוהב אותי בדרכו", אבל לא נלחם באף תחנת רוח בדרך.
 

ואז אחרי כל דייט כושל, אחרי כל גבר שהוא נחל אכזב, אחרי כל סקס ריקני ונטול מתוכן, אני חוזרת אליו, לאהבה הארוכה שהייתה לי בימיי, גם אם היא לא הייתה אהבה לאורך כל הדרך. גם אם האינטימיות שם הייתה כזאת שלא סיפקה אותי. ואז אני שואלת את עצמי האם אני גרידית? הוא טען שאני אף פעם לא מרוצה. לאורך הזמן ניסיתי להסביר לו שאני אמביציוזית. שאני מנסה למקסם את הקשר שלנו ולשעוט קדימה. לנסות דברים.
 

ובאותו ערב ההוא, כשאני שתויה קלות, מחפשת עוד חיזוקים חיוביים, אצל עוד זכר אלפא, רק רציתי לכתוב לבן זוגי משכבר "אתה בטוח שניסית לחלוטין, שמיצית את כל הפתרונות? איך ויתרת עליי? איך אפשר לוותר עלי?" ובא לי להגיד "שים את האגו בצד". שיחה כזאת שמתחברת למסע, שהוא בעצם משא מול כל הגברים שאי פעם רציתי והתלבטו, מול כל אלו שאמר שהם ממש רוצים, אבל התייאשו.


מול האהבות האלה שפתחו לי צוהר של תקווה בלב, ובסוף טרקו את הדלת מפלדה על חדרי נפשי. ואז שוב אני חוזרת לנוחות, לשכיבה לבד האינטימית הזאת במיטתי, עם מחשבותיי, שתויה קלות ומשכנעת את עצמי ש"טוב לי בלבד", כשלמעשה הפחד שלי הוא שבסוף יום אחד אכנע לו ואתרגל אליו. חוששת מהרגע הזה שבו אגיד לעצמי:"חמודה, מאוחר מדיי להתאהב, את כבר לא בגיל". ואז יגיעו אליי אותם מאהבים משכבר ויגידו לי: "רצינו אותך, אך את לא הקשבת".


אז אתם, אם אתם חושבים שיש לנו סיכוי מאז, הרימו את הכפפה, מה אכפת לכם לנסות?