הדבר הראשון שחשבתי עליו כשהממשלה התפרקה לפני חודש, היה “הו לא, לא זה שוב. רק לא זה". כבר ראיתי לנגד עיני את הררי הסטטוסים המטרחנים, המייגעים, מטיפי המוסר שעוד ישטפו לי את הפיד: ימין, שמאל, ליכוד, עבודה, בנט, לפיד, ליברמן. מין בליל גדוש ומעיק שאי אפשר להתחמק

ממנו. ראיתי את הדיונים הארוכים, האינסופיים, שישתלשלו מתחת לכל אחד מהפוסטים האלה, שכל תגובה בהם היא למעשה פוסט בפני עצמו וגם התגובה לתגובה היא פוסט וכך הם יהיו כלואים ושזורים זה בזה לנצח, בלופ נצחי של פוסטים בתוך פוסטים בתוך פוסטים, וכולם חסרי מטרה ושחר. סתם, להגים רעשניים ודעתניים, מתפזרים ברחבי הרשת ומקווים שלמישהו יהיה אכפת מספיק כדי לא להסכים איתם.

בין כל אלה ישנם הפוליטיפובים (כן, הרגע המצאתי את הביטוי הזה ואפילו לא בדקתי בגוגל לראות אם מישהו כבר חשב עליו לפני). הפוליטיפובים הם אנשים שסולדים מפוליטיקה על שלל צורותיה. ולמה לא לסלוד מפוליטיקה, בעצם? מה יש בה, למעט אגו, תככים ומזימות של אנשים מונעי אינטרסים להשתלט על העולם?

כך היא נראית, בכל אופן, מהצד שלנו, הפוליטיפובים. ייתכן שיש לנו דעות פוליטיות מגובשות וייתכן שלא. יכול מאוד להיות שאנחנו בסך הכל רוצים לחיות פה בשקט ולא לראות יותר מדי אנשים מתים, מכל הצדדים. יכול להיות שאנחנו סתם חוששים להיקלע לעימותים. מה שזה לא יהיה, אנחנו שונאים את כל הפוליטיקה הזאת ששוטפת עכשיו את הרשתות החברתיות. זה לא שלא אכפת לנו מהמציאות פה - אכפת לנו מאוד. אנחנו פשוט לא חושבים שהפתרון נמצא בידיהם של הפוליטיקאים ושזה באמת משנה מי ייבחר לכהן בממשלה. כשאני כותבת “אנחנו", אגב, אני מתכוונת ככל הנראה רק לעצמי, כי אני לא מכירה אף אחד שמוכן להודות בפה מלא שהוא פוליטיפוב. אני יכולה רק לקוות שאני לא לבד.

נכון לעכשיו זה לא נראה ככה. כבר לפני כמה שנים דאגתי להקיף את עצמי באנשים שפוליטיקה היא פחות או יותר הדבר האחרון שמעניין אותם. בכל יום הם יעדיפו לדון בתככים במשפחת קרדשיאן ועל זה שקלואי גנבה לקים את האאוטפיט, מאשר לבדוק איזה מצע אטרקטיבי יותר - זה של משה כחלון או זה של ציפי לבני. האנשים שהקיפו אותי פעם, נמצאים היום ברשתות החברתיות שלי, והם ממשיכים לשתף בסרטונים שבהם חתולים משתלטים לכלבים על המיטות ולכתוב סטטוסים על “הכוכב הבא". טוב, אני סתם מגזימה, את אלה שכותבים סטטוסים על “הכוכב הבא" אינפרנדתי מזמן.

אבל אני יודעת שזה רק עניין של זמן עד שהפוסטים הפוליטיים ישתלטו לי על הפיד. הם תמיד מזכירים לי את הציפור השחורה ב"אנגרי בירדס", העגלגלה והערמומית הזאת (רק לי היא מזכירה את ליברמן?) שמתעופפת לה בדממה איטית לתוך המבנה של החזרזירים ואז מתפוצצת לכל עבר. הפוסטים הפוליטיים מצליחים איכשהו לדחוק הצדה את שאר הפוסטים ולהעלים אותם כמעט לגמרי, וככל ש־ 17 במרץ יילך ויתקרב, כך גם אפשר לצפות ליותר דיונים, יותר הטפה, יותר סרטונים עלק־שנונים וכל מה שקשור לדבר הזה, שנקרא “מערכת בחירות".

העניין שהכי מפריע לי, כפוליטיפובית, הוא שכל מה שקורה ברשת לא מייצג את המציאות ולעולם לא ייצג אותה. נדמה לי שאף אחד לא מבחין בזה, חוץ ממני. מישהו רואה את התומכים של מירי רגב בפייסבוק? יש לה תומכים, הרי. לא סתם היא הצליחה להתברג למקום כל כך גבוה ברשימת הליכוד, אז איפה הם, בכל הפוסטים האלה שלועגים לה? הרי אם בוחנים את התדמית שלה מהזווית הפייסבוקית, אפשר לחשוב שהיא בדיחה. רק שהיא לא, לפחות לא בעיני כל מתפקדי הליכוד האלה שמתים עליה.

בבחירות הקודמות, כל יושבי הפייסבוק היו מופתעים לגלות שביבי שוב נבחר, שמרצ קיבלה מעט מנדטים יחסית ועוד כל מיני דברים כאלה. בשנייה אחת כל הדיונים, הפוסטים והמלל הפכו לאבק. אני צופה שזה יקרה שוב, כי כשזה נוגע לפוליטיקה לאף אחד לא אכפת מה אומרים אזרחי פייסבוק. בקלפי אף אחד לא שואל אם עשיתם לייק לעמוד של יאיר לפיד. אז עשו טובה, לפחות השנה חסכו מאיתנו את כאב הראש הזה ונקזו את כל הדעתנות הזאת לפתק ההצבעה שלכם. ותחזירו את סרטוני החתולים, כי מאלה אף פעם אין מספיק.