לפני כשבוע קראתי אייטם שעדכן אותי על כך ש-11 שנים לאחר שאמרנו שלום בפעם האחרונה לשרלוט, לקארי, לסמנתה ולמירנדה (לפחות בגרסתן הטלוויזיוניות), שוחרר לאוויר ההרים הצלול כיין של היוטיוב סרטון שאורכו כ-12 דקות, ובו קטעים שנותרו על רצפת חדר העריכה של הסדרה. עבורי, כחיית ספה אמיתית, שמבלה את מיטב שעות הפנאי שלה ברביצה מכורבלת מול מסך הטלוויזיה, מדובר בלא פחות ממטמון בעל ערך ארכיאולוגי. קראו לה טחונה, מיושנת, מביכה, לא עומדת במבחן הזמן (ואתם כמובן צודקים – בצפייה מחודשת קשה להתעלם מהעובדה שאם פייסבוק היה קיים בזמן צילומי הסדרה, היה אפשר לנטרל באמצעותו קווי עלילה בהיקף של שתי עונות לפחות), ועדיין, מבחינתי, "סקס והעיר הגדולה" היא סדרת הבנות האולטימטיבית, ללא כל סייג או תחליף.
ואני אסביר. כעיתונאית ובעלת טור אופנה שבועי, אני מוכרחה לעדכן אתכם שכל קשר בין החיים שלי לחייה של קארי ברדשאו, עיתונאית וכותבת טור גם היא, הוא מקרי בהחלט. במקום דירה רחבת ידיים ומשופצת במנהטן, אני מתגוררת בחדרון מחולק במרכז תל אביב; במקום חדר ארונות מתפקע ממנולו בלאניק, אני מתחזקת שידת מגירות עמוסה בפריטים שאספתי בסיילים; ובמקום בראנצ'ים ציוריים עם חברותי הטובות, אני מבלה את ארוחת הצהריים שלי עם לחמנייה וקוטג' מול המחשב במשרד. בקיצור, הקשר בין "סקס והעיר הגדולה" למציאות היה מקרי בהחלט. ולעזאזל, בדיוק ככה אני רוצה את זה.
כשאני שומעת מישהו מכנה את הסדרה "בנות", פרי יצירתה של לנה דנהאם, כ"סקס והעיר הגדולה" של דור ה-Y, אני לא יכולה שלא להתחלחל. איך אתם משווים בין מחט לתחת? "סקס והעיר הגדולה" היא סדרה שחגגה את העונג ואת השפע הקפיטליסטי של שנות ה-90, בתקופה שבה הייתה קורלציה בין המצב הסוציו-אקונומי של הדמויות לזה של הנשים שצפו בהן בשקיקה. "בנות", לעומת זאת, "חוגגת" את העולב ואת הדליחות של החיים בעולם פוסט-קפיטליסטי רווי משברים כלכליים, שבו יש קורלציה בין המצב הסוציו-אקונומי של הדמויות לזה של הנשים שצופות בהן בשקיקה. אבל בקטע שמבאס את התחת.
בכנות, אין לי שום בעיה עם ריאליזם טלוויזיוני עצבני מהסוג שמציעות סדרות כמו "אוז". בעיקר בגלל שלא משנה כמה אלימה, נוקבת ומטונפת "אוז" תהיה - היא עדיין פנטסטית מדי מכדי שאוכל לדמיין את עצמי חווה את הזוועות שאני רואה על המסך. להפך, מדובר בחוויה קתרטית: הנה חבורה של אסירים שסובלים עד אין קץ מאחורי הסורגים, עם חוויות רחוקות מספיק מהחיים האמיתיים שלי, כדי שאוכל פשוט לצפות בהן בשקיקה ולהתענג ממרחק מסך בטוח. לא כך עם סדרות כמו סדרת הלהיט החדשה "Broad city" או "בנות". כוכבות הסדרות הללו נראות יותר מדי כמוני, חיות בבתים מלוכלכים ממש כמו שלי, מתנשפות כשהן עולות במדרגות בדומה לי וחוות חוויות שמזכירות לי יותר מדי את עצמי ואת העולם האומלל שאנחנו חיים בו. הכאב שלהן הוא כאב שקרוב לי מדי לצלחת. ואין לי שום רצון לצפות בכאב הארור שלי בשעתיים האלו ביום שבהן אני מדליקה את מסך הטלוויזיה (או המחשב) בחיפוש אחר קצת מנוחה, אסקפיזם ורוגע.