הפעם הראשונה שפגשתי את קרין גורן הייתה ביוטיוב. היא כיכבה בסרטון שכונה “דיבוב מצחיק לקרין גורן”. בעוד דמותה הנשית ומלאת שמחת החיים (מצחיק כמה היא שונה באג’נדה ממיכל צפיר, ועדיין, עד כמה הן דומות באנרגיה) ריצדה על גבי מסך המחשב שלי, קולה היה קולו של גבר, שעדכן את הצופה בעובדה שתמיד כדאי להוסיף כוס סוכר למרקחת האפייה. קולו של הגבר היה כמובן קולו של מדבב הסרטון, סרטון הומוריסטי שנועד ללעוג על גורן ועל כל מהות הקיום שלה כמיסיונרית סוכרים ושומנים אנכרוניסטית בעולם שכבר למד איך סופרים קלוריות ומהם נזקיו של הגלוטן. בפעם הראשונה שפגשתי את קרין גורן היא הייתה בדיחה. השבוע, כשפגשתי אותה בפעם השנייה, היא שוב הייתה בדיחה. אבל הפעם, היא לפחות דובבה את עצמה.
בעוד בבריטניה “דה גרייט בייק אוף”, תחרות הריאליטי של האפייה, היא שוס וחגיגה לעיניים, הגרסה הישראלית החלה השבוע באופן רעוע למדי. ונתחיל מהקונספט: הרי בואו נודה בזה - אף על פי שכבר כמעט חמש שנים כולנו יודעים מה זה מקרון ומה זה אקלר, לישראל אין תרבות אפייה אנינה במיוחד. נכון, כולנו גדלנו על בצקים, אבל בעיקר על בצקי ג’חנון. כל הרעיון של להרים בישראל תוכנית שמבוססת על קצפות יוקרתיות, דיוק קולינרי וזיגוג סבלני הוא סוג של אוקסימורון. האמת? לא צפיתי בעצמי בפרק, הייתי עסוקה באריזות עקב מעבר דירה מתקרב, אבל אז התחילו להגיע הסטטוסים בפייסבוק והתחושה הייתה של מצוקה גדולה. “מה זה? קרקס סירק דה סולה?!”, זעק אחד מחברי לרשת החברתית, סטייליסט במקצועו. “קרין גורן אמיתית?!”, זעק אחר. ללא ספק, בעולם שבו את הרעש הכי גדול עושים ברשת, קרין גורן הצליחה לחלוטין לשבור את הטלוויזיה. מיד ביקשתי להתעדכן וחברי ששו לפרסם על עמוד הפייסבוק שלי את תמונות הזוועה. קרין גורן עלתה לשידור פרק ההשקה בלבוש פין אפ פיפטיז כולל סרט לשיער. ללא ספק, היא נראתה מטופשת ומתאמצת מדי.
***
בכנות, אני חולה על קרין גורן. דווקא כי היא לגמרי סך כל הבדיחות המיזוגיניות שהכותבים ב"ארץ נהדרת" אוהבים לארוז (וכמובן לתת לגבר לשחק). היא מזכירה לי נשים מלאות תשוקה, אמיתיות וכיפיות בעין הציבורית, מז’אנר אודטה. היא כולה תשוקה ותאוותנות, לא מתנצלת, לא נכנעת לטרנדים (כמו אנטי סוכר וגלוטן או טבעונות). היא עושה מה שבא לה וחיה בתקופה שהיא רוצה לחיות. אבל הבעיה המרכזית של גורן היא שנדמה שהתקופה שהיא הכי רוצה לחיות בה היא הפיפטיז, עם שמלות פין אפ חובקות קימורים ופרינטים מטופשים של נקודות. אין סגנון שמבחיל אותי יותר מהסגנון הזה. בכל פעם שאני נתקלת בסגנון הרוקבילי המשוקץ, כל מה שאני יכולה לחשוב עליו זה על תמונות מטופשות של דוגמניות סוג ז’ ממאגר תמונות חינמיות של משרדי פרסום.
למעשה, הגיחוך שמעורר הסטיילינג של גורן מתקשר באופן ישיר לגיחוך שמעורר גיורה של תוכנית האפייה. ישנם פורמטים שמתרגמים היטב ללבנט - למשל תחרויות שירה מסוג “כוכב נולד” או תחרויות סליז מז’אנר “האח הגדול”, ואפילו תוכניות מז’אנר "מאסטר שף" מתורגמות גם הן לא רע לעברית בעיקר בתוספת סיפורי חיים מייסרים של תושבי פריפריה - הרעיון של חינגת אפייה מעודנת מז’אנר מארי אנטואנט הוא פשוט גלותי מדי. והעובדה שגורן ניסתה להתאים את עצמה במראה לווייב הגלותי אירופי הזה רק החמיר את הגיחוך. כי באמת, עם הסרט המטופש הזה על הראש שלה היא נראתה כאילו היא מנסה להשתלב בקאסט הבולגרי של “צלילי המוזיקה” ולא משדרת מאוהל מיוזע בפארק הירקון.
ובכלל, אם כבר מדברים על הרעיון של לשלב את סגנון הפין אפ עם נשים עסיסיות דוגמת גורן - זו פשוט קלישאת סטיילינג בלתי נסבלת. למה אישה חייבת בכלל לחבוק את הקימורים שלה? זה מעצבן אותי, ממש כמו שלי תמיד אומרים שאני חייבת ללכת עם מחשוף, כי החזה שלי הוא “הנכס” שלי. עם כל הכבוד חברים, הנכס שלי הוא הכלב שלי ולמרות שיש לי שדיים מופרכים לכל הדעות, אני ממש לא מעוניינת לארוז אותם בניילון נצמד.
אבל המסר הכי חשוב שאני רוצה להעביר לגורן הוא כזה שלימדתי את עצמי היטב בשנה האחרונה: הכירי את עצמך. הכירי את המגבלות שלך ואת מה שאת יכולה ללבוש ומה לא. ואגב, אין פה שום התייחסות מבחינתי למשקל שלה - להפך, אני חושבת שהיא אישה בעלת גוף יפה מאוד שעם הלבוש הנכון הייתה יכולה להיראות נהדר. אבל הלבוש הזה הוא ממש לא לבוש מסוג פין אפ. קייט מוס, דורית בר אור, מלאני פרס - אפשר לספור על שתי ידיים את מספר הנשים שניחנו ביכולת לגרום למראות מאתגרים להיראות עליהן מעולה. קרין גורן היא לא אחת מהן. גם אני לא. לכן אני לא משחילה את עצמי יותר לתוך מלבושים ניסיוניים במיוחד, ומומלץ שגם היא תימנע מכך. קרין, את מהממת, תתלבשי בהתאם.