אתם מכירים את הקטע הזה שבשלב מסוים בחיים, לעזאזל, אני מתכוונת לכך שבגיל מסוים, אנשים מרגישים שהכללים והנורמות החברתיות כבר לא חלים עליהם? כן, נדמה שישנה נקודת ציון על לוח השנה הכרונולוגי של המין האנושי, בדרך כלל בסביבות גיל 65 ומעלה, בה אנשים מפסיקים לדפוק חשבון ומתחילים לפרגן לסביבה האומללה והתמה שלהם את הדעה שלהם לגבי כל דבר שבא להם להגיב לגביו. אפס סינון, אפס חמלה, אפס טאקט.
אפס ביחסי אנוש. השמנת? אל תדאגי, דודה ברכה כבר תדאג לעדכן אותך לגבי זה במהלך ערב החג הקרוב. אתה שם את הרגליים שלך על המושב שמולך ברכבת- תהיה בטוח שתהיה מולך אישה מקשישה בשיער סגול (או גבר, אני ממש לא מפלה על סעיף מגדרי) שיצקצקו למראה רגלייך המחללות את המושב (כעיקרון, אני מסכימה איתם), ויסננו מתחת לשפמם - "הנוער של היום". כן, ישנו גיל שאנשים מגיעים אליו ומבחינתם מעתה ועד עולם, איך נאמר זאת בעדינות, הכול על האיבר האינטימי שלהם. במפתיע, אני אמנם רק בתחילת העשור הרביעי לחיי, אבל רגשית, אני כבר שם. קשישה נרגנת ומיזנתרופית שלא יכולה לסבול לצפות במישהו חולף על פניה ומתעסק בענייניו.
הסרטונים החביבים עליי הם אלו שבהם הם מראים לי מה הם קנו בסופר, מה הם אוכלים כל יום, או אפילו- סרטונים בהם הם מצלמים את עצמם תוך כדי שהם אוכלים. לאלוהים פתרונים. אז נכון, מאז ומתמיד לקיתי בשלל חביב של הפרעות אכילה, אבל הן תמיד עסקו בי ורק בעצמי. ממתי פתאום לי, שונאת האדם המנומנמת מנוכחותו של המין האנושי, אכפת ממה שאנשים אחרים אוכלים?! וחמור מכך, למה לאנשים אחרים אכפת כל כך מהסרטונים האלו?
מבחינתי יש בסרטונים האלו אספקט כמעט מדיטטיבי. אגב, יש ז'אנר שלם של סרטונים שהופכים פעילויות יומיומיות (סירוק שיער, הוצאת פריטים משקיות או סידור ועוד) בליווי לחשושים לוויז'ואלים מהפנטים, הם נקראים סרטוני ASMR. תענוג. אבל אלו שבאמת מגדילים לעשות בתחום סרטוני האוכל הם הסרטונים מסגנון שנקרא "מוקבאנג". סרטונים בהם אנשים מצלמים את עצמם תוך שהם אוכלים מול המצלמה. פשוט אוכלים את האוכל שלהם. מדובר בטרנד שהחל ביפן, אך לא מעט אושיות מערביות גם הן כבר בוחשות בעניין. הסרטים הללו חביבים עליי, בעיקר מאחר והם נותנים לי את האפשרות להרגיש כאילו אני אוכלת ארוחת ערב בחברת חבר, בלי שאצטרך לשבת לידו ולהריח את הבל הפה שלו תוך שהוא לועס, או חלילה לנהל שיחה. ללא ספק, כל הז'אנרים היצירתיים האלו שקשורים לצפייה באנשים והעיסוק שלהם באוכל משחקים היטב על הבלבול, המבוכה והחרדה החברתית שלי, או בעצם של כולנו (הרי אני לא היחידה שחובבת אותם) סביב נושא האוכל ואכילה.
ואני אומרת מזוכיסטי, כי אני אישית בדרך כלל נוטה לצפות בסרטונים הללו תוך שאני לועסת את החתיכה השלישית שלי מתוך מגש פיצה דומינוס משפחתי ומרגישה לא ראויה בהחלט כשאני צופה בבחירות הקולינריות המושכלות שהמצולמים עושים. אבל יש בהם גם משהו שהוא מעבר למזוכיזם- שאיפה לטוב, או במילים עכשוויות יותר, השראה. את אמנם אוכלת כמו אסירה ביטחונית, אבל את רוצה לראות את האנשים האלו, אנשים רגילים לחלוטין ממש כמוך, יוצאים מגדרם כדי לחיות חיים בריאים ומזינים יותר. והם הרי ממש כמוך, לא? אז אולי גם את יכולה. כן, אלו בדיוק המחשבות שעוברות לי בראש כשאני צופה באליקס, היו טיוברית היפה ביותר באנגליה, תוך שהיא פורסת בפני על שולחן העץ הנורדי המושלם שלה את הירקות האורגניים ואת חבילת הערמונים שהיא רכשה. כן, אלו המחשבות שעוברות לי בראש. ומיד אחר כך, אני טובלת שוב את הסכין שלי בצנצנת שוקולד השחר ומזכירה לעצמי שאני בישראל. לעזאזל עם לאכול בריא, בואו נקווה שבכלל יהיה לי כסף לשלם חשבון חשמל בחודש הבא.