אני סבתא לנכד בן ארבע שמתעסק כל היום בשאלה מתי יאכל את החטיפים והקינוחים. בגן הוא אינו מקבל קינוחים, אך כשהוא מגיע ליום ההולדת של חברים בגן - הוא רק מחכה לרגע שיגיע הקינוח. כשמשחקים בגן שעשועים, הוא יפנה לילדה וישאל אותה מה היא אוכלת ויבקש גם. הוא אינו ילד שמן, אך במהלך השנה האחרונה פיתח אובססיה לנושא. מה עלי לעשות?


“קינוח מייצג עבור הילד משהו מתוק או חטיף. לי זה נשמע כמו אובססיה שהלכה וגדלה והיא מרגיעה אותו. נשמע שכשהוא צריך להתאפס, הוא מבקש קינוח. הצורך בקינוח יוצא מתוך הילד ברגעי לחץ או כשהוא נחשף לקינוח כמפתה. ייתכן שכשהוא עובר תהליך רגשי מסוים או עוסק במחשבה מסוימת, הוא מקשר אותו לרצון לקינוח. לדוגמה, כשאת מקריאה לילד סיפור והוא מבקש קינוח, עליכם להתאים את עצמכם למצב. כשהוא מבקש קינוח, סגרי את הספר ותאמרי לו שהוא יקבל את הקינוח עכשיו, אבל עלייך להחליט כמה קינוחים את מוכנה לתת לו. עלייך להציב לו גבולות. אם הוא אינו ירצה להמשיך בסיפור, אז פשוט הפסיקי עם הסיפור. בנוסף, אני ממליצה לך להוציא את כל החטיפים והממתקים מהבית, גם אם ישנם עוד ילדים בבית. אמרי לילד: ‘בזמן האחרון אתה כל הזמן מתעסק סביב הקינוחים’. אמרי לו שאתם כהורים התייעצתם עם הרופאה ורוצים לעזור לו להימנע מהעיסוק בדברים המאוד לא בריאים האלו והחלטתם להוציא אותם מהבית ולהחליפם בפירות. אם בגן זה עובד, זה גם יעבוד בבית. בנוגע לבקשת קינוחים מזרים, עליכם להשגיח על הילד ולתת לו לפנות לזרים ולבקש. יהיו כאלו שייתנו לו קינוח ויהיו כאלה שיסרבו וזה בסדר. אם החלטת שאת לא מוכנה שהוא יפנה לזרים בנושא, עלייך להיות מוכנה לרוץ לילד באותו רגע שהוא פונה לזרים ולעצור אותו, לומר לו שאת לא מוכנה שידבר עם אנשים זרים כאקט של בטיחות וכאקט התנהגותי. כשהוא יגדל, זה כנראה יעבור לו”.



ילדי בן שמונה, רגיש מאוד ומרבה לבכות ולכעוס גם כשאין סיבה. אינני יודעת מדוע. מה יכולה להיות הסיבה?


“תמיד ניתן לבדוק את הנושא בטיפול רגשי על ידי מטפלת מקצועית, טיפול באמנות, דרמה או בישול. אני חושבת שמדובר על תופעה התנהגותית. הילד אימץ נורמת התנהגות שמושכת את תשומת הלב אליו. זה כמו ילד ששואל את אמא שלו: ‘אמא, את אוהבת אותי?’ זה ילד שמעסיק את ההורים שלו סביב הנושא הרגשי. ייתכן שלילדך יש אינטליגנציה רגשית גבוהה ועולם דמיון עשיר, אך אני ממליצה לך לפנות להדרכת הורים. על הילד להבין שנמאס לך מההתנהגות הזו שלו. אמרי לילד: 'ברגע שאנחנו רוצים לצאת לאיזשהו מקום ואתה מסרב, קח בחשבון שאנחנו נצא ונזמין לך בייביסיטר. רק מגיל תשע תוכל להישאר לבדך בבית לפי החוק'. אל תריבי איתו, אל תנהלי איתו משא ומתן ואל תנסי לשכנע אותו. תתכנני מראש לפני יציאה מהבית והכיני תוכנית גיבוי למקרה שהילד לא מגיע, ואת תגלי לבסוף שהילד ירדוף אחריכם וירצה להצטרף. עלייך לא לכעוס, לא להכריח אותו ולא לנסות לשכנע אותו. הציעו לו את אפשרות הבחירה והכינו תוכנית גיבוי לכל תשובה שתקבלו ממנו. הילד יכול להגדיל את הסיטואציה הזו כמו כדור שלג, ואת חייבת לעצור את זה בזמן. רק הוא יחליט אם הוא רוצה לבוא. אם הוא מחליט להגיע ומקטר בדרך, אל תעני לו. כל תגובה שלנו למעשה של ילדים מקבעת להם התנהגות. אם הילד תמיד עורך את השולחן, מביא מוצצים לאחיו ואנחנו מחמיאים לו, זה יקבע לו את אותה ההתנהגות. מה שאת עושה כיום זה מקבעת התנהגויות שליליות של הילד. אם לדוגמה הילד מסרב לסגור את הטלוויזיה אחרי הזמן שקבעת, הציבי לו עובדה: ‘עכשיו קבעתי שסוגרים את הטלוויזיה, ואתה יכול להחליט אם אתה תהיה זה שיכבה אותה או אני’. תהיי מוכנה לבלגן. הוא צריך לראות בבית זוג הורים חזקים שעומדים על שלהם, הורים שמחליטים על מה שקורה בבית, הורים שמציבים גבולות ולא עושים משא ומתן. קחי את בנך לשיחה והבהירי לו על שינוי במדיניות בבית. מעתה לא יהיה יותר משא ומתן. אל תצפי שהילד יסכים להשלים עם הגזרה, הוא ירצה להמשיך להפעיל אותך, ועלייך למנוע זאת לפני שהמצב יחמיר יותר”.



ערך: איתמר זיגלמן