בתי בת ה־8 היא ילדה מאוד חכמה וחברותית, אבל מגיל מאוד צעיר אני שמה לב שהיא מגלה סימני קלפטומניה ולוקחת דברים ללא רשות, גם מבני משפחה וחברים. כשהיא הייתה קטנה יותר, ההתנהגות הזו הייתה נסלחת, אבל עכשיו זה הגיע למצב שבו היא לוקחת כסף מהארנק שלי ושל הוריי ומבזבזת אותו. מה דעתך?

“כשיש לנו תופעה כזו מטלטלת עם ילדינו, אנחנו הרבה פעמים רוצים לדעת מה קורה שם ואיך הם הגיעו למצב הזה. בעיקרון, כל בני אדם נולדו מאוד אגוצנטריים, זה עניין הישרדותי. אפשר לראות את זה היטב במיוחד אצל ילדים שדואגים לעצמם ומאוד מתעסקים בכל מה שקשור למה ששייך אליהם ומה ששייך לאחרים, ובטוחים שהכל מגיע להם. אנחנו, כהורים, נכנסים לתמונה ומלמדים אותם קודים חברתיים שיאפשרו להם בעתיד לחיות טוב יותר כחלק מקהילה מתפקדת. כאשר יש לנו ילדה שלא יודעת לגלות איפוק כלפי הרצונות שלה בצורה כזו, יש צורך לבדוק מאיפה זה מגיע. יכול מאוד להיות שמדובר בהפרעה נפשית או נוירולוגית.

יש במוח שלה משהו לא תקין, זו מחלה לכל דבר ועניין, ולעתים קרובות מדובר בבעיה שהיא גנטית. אם לאחר שהיא לקחה משהו, ראתה אותך, ומכוח ההרתעה שלך החזירה אותו למקום, כנראה היא בכל זאת מצליחה להתאפק, אבל זקוקה לסיוע בהטמעת 'השוטר הפנימי’ – יצירת קול פנימי שאומר לה ‘לא לוקחים את זה’ , ‘לא גונבים את זה’, ‘זה לא שלנו’. פה נכנס אקט החינוך של ההורים שבסופו של דבר הופך להיות קוד התנהגות חברתי. יש לי נטייה לחשוב שיש לבת שלך את הכוחות להתמודד ולהתאפק, והעניין הוא שיש לזהות ולחזק אותם. בתור התחלה, אני ממליצה לאמץ לתקופה את הגישה ההתנהגותית, וזאת משום שאין לה נזק, היא הכי קלה לפעולה ואם עושים אותה נכון והיא לא עובדת, יש צורך לחפש דברים אחרים. בואי נתחיל מהכסף שהיא לוקחת לכם מהארנק – אנחנו הרי יודעים ש’פרצה קוראת לגנב’, מה שזה אומר מבחינתך ומבחינת בני המשפחה שלך הוא שתדאגו שהארנקים שלכם לא יהיה בקרבתה עד שהיא תלמד להתאפק ולא לגנוב.

תיצרו לה מחסום שלא יאפשר לה להתקרב לארנקים ולכסף בבית, אפילו תשימו את כל הכסף במגירה עם מנעול כדי שהיא לא תתקרב אליו, ותגידו לה ‘מפני שאת גונבת כסף, החלטנו שכל הארנקים בבית יהיו במקום אחד סגור, שלא תוכלי לגעת בו’. מעבר לזה, תתחילו להשתמש במילים יותר קשות איתה, תשתמשי ביכולות שלך ותיצרי הרתעה. נכון שמבחינה חינוכית אנחנו רוצים שהיא תבין שלא לוקחים מאנשים אחרים, אבל בואי נסתכל למציאות בעיניים ונבין שכרגע היא עדיין לא מסוגלת להתאפק. ילדים לא לומדים מדיבורים, הם לומדים ממעשים, ולכן, תגידי לה שאם היא תגנוב שוב מחבריה לכיתה, את תגיעי עם הפריט שהיא גנבה לכיתה שלה ותשאלי של מי זה, ואם היא תגיד לך כבר בבית ממי היא גנבה, את תגיע איתה ביחד לבית של אותו חבר או חברה והיא תיאלץ להחזיר את מה שנגנב ולהתנצל על זה שלקחה משהו בלי רשות. מעבר לכך, יש לשלוח אותה לשיחות עם פסיכולוג ילדים מומחה שייתן ניתוח של ממש. תוכלו להגיד לה שהיא הולכת לסוג של חוג שיעזור לה ללמוד להתאפק ולא לגנוב. נקודה נוספת לסיום: הייתי ממליצה לך לנסות לפענח מה חסר לה שבגללו היא רוצה את כל הדברים האלה. בזכות צמצום הפיתויים וטיפול עמוק, תוכלו להגיע לנקודה המשמעותית הזו ולטפל בבעיה עצמה ולא רק בסימפטום”.


בני בן ה־4 מתנהג בצורה מאוד ביישנית וסגורה כשהוא פוגש אנשים חדשים. הוא בקושי מדבר עם הגננת, לא מדבר עם מבוגרים אחרים שהוא פוגש וגם כשחברים שלי מגיעים אלינו הביתה, הוא מתכנס בתוך עצמו ומסרב לדבר. אני ממש מודאג ומעוניין לדעת כיצד לדעתך אפשר לסייע לו לתקשר.

“אני מתחילה לחשוד שזו לא בעיה התנהגותית, ושהילד שלך סובל מאילמות סלקטיבית. יכול להיות שאני טועה, אבל עושה רושם שחברת אנשים מבוגרים מפחידה אותו. ברגע שהוא מרגיש במרכז העניינים ושהזרקור מופנה אליו, הוא ‘נעלם’ ונאלם. באילמות סלקטיבית מטפלים אנשים בעלי התמחות ספציפית, ואני מציעה לך לחפש ברשת מטפל או מטפלת מתאימים. חשוב מאוד לאבחן את הבעיה באופן ברור ומקצועי, כי הרבה פעם אומרים ‘הילד ביישן ובגלל זה הוא לא מדבר’, אבל בפועל מדובר בבעיה שזקוקה לטיפול, ויפה שעה אחת קודם”.

מתוך תוכניתה של מיכל דליות, בכל יום שישי ב־10:00 ב־103FM

עריכת תוכן: עדן בן ארי