בני בן ה־3 הוא ילד פיקח ומקסים, שמתנהג ממש כמו מבוגר קטן. הוא לוקח אחריות על סיטואציות, ועלול להיות חולה לאחר מפגש או אירוע שאליו חיכה בהתרגשות יתרה. בכל פעם שאנחנו הולכים לים או לבריכה הוא מודאג שלא הבאנו איתנו את כל הדברים, ולעתים נמנע מאירועים ומפגשים שמשמחים אותו. איך אוכל לתת לו כלים להתמודד עם המצב הזה?


"כל ילד מסתובב בעולם עם כרטיס הביקור המיוחד שלו: השובב, הנמנע, זה שלוקח אחריות וכן הלאה. לא ברור לנו על מה כל תכונת אופי כזו או אחרת יושבת. היא יכולה לנבוע מכל מיני סיבות שונות בהתאם לאופיו של הילד והסביבה שאליה הוא חשוף. הילד שלך רק בן 3, וכבר לוקח על עצמו מעל ומעבר ממה שהוא צריך. הרי לקחת אחריות על משהו זה אומר בעצם לדאוג שהיא תתבצע, וילד בן גילו לא באמת יכול לעשות זאת. באופן לא מודע, הוא קלט את היתרונות שיש ביתר האחריות הזו, בנה סביבו בועה וחי את הדבר הזה בצורה מאוד קיצונית לגילו. הוא מנסה לנהל את הסביבה שלו, נותן לחרדה להשתלט עליו, ואתם כהורים חייבים לפוצץ את הבועה הזו, בעיקר כדי שהילד יצליח להתמודד טוב יותר עם מהלך חייו.



לדעתי, כדי ליצור שינוי התנהגותי כדאי שתנסו תגובה אחרת מולו. אל תגידו לו משפטים כמו: ‘אתה כל כך מוכשר וחכם, אנחנו רואים שאתה חרד וחושש, אבל תדע לך שאתה לא צריך’. יש כאן כפל משמעויות - מצד אחד אתם מבקשים ממנו להפסיק לדאוג כל כך הרבה, ומנגד אתם אומרים לו כמה שהוא מוכשר וחכם. יש לפרק את ההתמסרות שלו לקושי. תפקיעו ממנו את תפקיד המבוגר האחראי, תזכירו לו ולעצמכם שבשורה התחתונה הוא ילד בן 3. ברגע שהוא אומר לכם משפט כמו ‘זכרתם להביא את הנרות למסיבת יום ההולדת שלי בגן’, תגידו לו שלא צריך להזכיר לכם, ושזו לא האחריות שלו. אם הוא תוהה מי יגיע לבקר אותו, או מי מהחברים שלו יקבלו עוגה ראשונים ביום ההולדת, תסבירו לו שזה התפקיד של המבוגרים לעשות זאת ולדאוג לדברים האלה. אם הילד מעוניין להיות אחראי, הוא יכול לדאוג לסדר את הנעליים שלו, את הצעצועים בחדר, למרות שחשוב לי לציין שגם את זה צריך לעשות באופן זהיר, שהוא לא יקבע לעצמו הרגלים כאלה רק במקומות חדשים”.



בתי בת השנה החלה לזחול לאחרונה ולגעת בכל דבר בבית. אנחנו מסתובבים אחריה וחוששים שתשבור ותהרוס את הריהוט, העציצים וחפצי הנוי בבית. כיצד נוכל לנהל שגרת חיים רגילה בלי לחשוש מהדברים שאליהם יכולה להגיע הפעוטה?


"בעבר, הורים היו ממשיכים את שיטות החינוך הישנות ומצפים שברגע שהם יגידו לפעוטות 'לא לגעת' זה מה שיקרה, ואילו היום אנחנו חכמים יותר ומבינים שילדים מתייחסים יותר למעשים, ולא למילים. פעוטות בגיל זה מאוד סקרנים - זוחלים בבית, בוחנים את הסביבה. עבורם הכפתור של הממיר מרתק, החול בעציצים ואפילו המאוורר. הם נהנים לחקור את מה שמתרחש בבית, ותגובת ההורים שאומרים להם: 'לא לגעת!' מעניקה לאלמנט החקירה ערך מוסף.



הילדה מנסה להפעיל אתכם. היא יודעת בדיוק מה היא צריכה לעשות כדי לקבל מכם תשומת לב. הרי החול בעציץ מאוד נעים ומעניין, אבל כשהיא מקבלת את היחס מכם זה אפילו טוב יותר. להגיד לה מילים כמו 'אסור לגעת או 'זה מסוכן' לא באמת יצליח לגרום לה להבין את משמעות הדברים שהיא עושה. אני מציעה שתגיד לה באופן ברור שאם היא תיגע שוב בטלוויזיה או בעציץ, אתה תקום ותעביר אותה לחדר אחר. הילדה תבדוק אם פיך ולבך שווים - בהתחלה היא תסתקרן לראות את התגובות שלך, אולי היא תבכה מתסכול, היא תנסה שוב ושוב, אבל אתה חייב לא להישבר, לא להסתכל לה בעיניים, לא להיראות כועס מדי; הרי אתם לא במלחמה. בסופו של דבר היא תבין את המצב וכבר לא תרצה לגעת".



ערכה ב-103FM: עדן בן ארי