בתי בת ה־5 קשורה מאוד לכלב שלה, ולפני כמה שבועות גילינו שהוא גוסס. בהתחלה אמרתי לה שהוא חולה במחלה מיוחדת לכלבים, אבל כעת, כשהוא מת, אני מרגיש אבוד ותוהה: איך עלי לבשר לה את הבשורה המרה?
“רעיון המוות נחשב מופשט, והדבר היחיד שאנחנו יודעים לגביו הוא שאין יותר. ילדים קטנים לא מבינים את המשמעויות העמוקות של המוות, ולכן אני ממליצה שתבחר להשתמש במילה ‘מת’ כשאתה מספר לילדה על מותו של הכלב. כשילד שואל שאלה הוא צריך לקבל מאיתנו תשובה, כי אם הוא לא יקבל מגורם חיצוני, הוא יענה לעצמו, וזה תמיד הרבה יותר גרוע מאשר להעניק לו תשובה בהתאם לגילו וליכולת שלו. לכן ההורים אמונים על נתינת תשובות לילדים, וחשוב שהן יהיו כמה שיותר פשוטות וקרובות למציאות. לפני כמה שבועות הרציתי מול אלמנות צעירות, ואחת האמהות סיפרה לי שהילד שלה מאוד כעס עליה שהיא אמרה לו שאבא שלו נמצא בשמיים. הוא רצה להגיע אליו ולא הבין למה היא לא קונה מטוס. אנשים לא מבינים שילדים לא חושבים כמונו, וברגע שאומרים להם שקרוב משפחה או כלב אהוב נמצא בשמיים, הם בטוחים שזה קורה פיזית, ורוצים לפגוש אותו. תגיד לה שהכלב מת, ואתה לא יודע בדיוק איפה הוא נמצא – אולי בארץ המתים, אולי בגן עדן של כלבים. תאמר לה שיהיו לכם זיכרונות טובים ממנו. תן לגיטימציה לגעגוע, ובהמשך תאמצו כלב חדש".







בני בן שנתיים ותשעה חודשים, ובספטמבר הוא עובר לגן עירייה. לצערי הרב, הוא מסרב להיגמל מטיטולים, ולא משנה כמה ניסיתי - אני לא מצליחה לעזור לו. מה דעתך?
“לגמילה מטיטולים דרושים שני דברים בלבד – יכולת להתאפק, ומבחינה ביולוגית ואורגנית ילד מגיל שנתיים כבר יודע להתאפק; ויכולת לשתף פעולה, זאת אומרת שהילד ידע להגיד להורים מתי יש לו פיפי. הורים חייבים להפסיק לקחת אחריות על הפיפי והקקי של ילדיהם ולהתחיל לאפשר להם להכיר את גופם ולהבין מתי הם צריכים לגשת לשירותים. את צריכה לשוחח עם הילד ולהודיע לו שאת מפסיקה להלביש לו חיתול כי הוא ילד גדול, ואת מאמינה שהוא יכול ללכת לבד לבית השימוש. ברגע שאת אומרת לו משפט כזה, את בעצם מחזירה לו את השליטה על הגוף שלו. תגידי לו שרק הוא קובע איפה הוא רוצה לעשות פיפי - על הבגדים שלו או בשירותים, ואם הוא בטעות מפספס ובורח לו, אפשר להחליף את הבגדים. כמה ימים אחרי השיחה שאת מנהלת איתו - המלצתי היא שתפני אליו שוב, והפעם כאקט לימודי. קחי אותו למטבח, שימי כוס בכיור ותגידי לו שאת רוצה ללמד אותו משהו שקורה לך בגוף. תוך כדי תתחילי לשפוך מים לכוס ותגידי לו: ‘הנה שתית מים’. אחר כך תשפכי עוד מים לכוס ותגידי לו ‘הנה שתית שוקו’, ותמשיכי עוד עם כל מיני דברים שהוא שתה עד שהכוס מלאה, והמים נשפכים, ותגידי לו: ‘אוי, זה נשפך, זה כנראה נורא מלא’. תספרי לו שככה זה גם בתוך הבטן שלו, וכשהוא שותה הרבה הוא מרגיש דגדוג קטן מתחת לפופיק, ואז תשאלי אותו: ‘איפה מרוקנים את זה?’ אם הוא יענה לך תשובות כמו “בתחתונים" או “בגינה", תגידי לו שזה לא נכון ושהולכים לשירותים, ואל תרחיבי יותר. לימדת אותו שיעור חשוב בביולוגיה שיחזק את התהליך שתעברו יחדיו עד שהוא ייגמל".



בתנו בת ה־4 היא ילדה הסובלת מחרדה, ומתעוררת בכל לילה כחמש פעמים לפחות ומגיעה למיטתנו. אנחנו מחזירים אותה לחדרה ונשארים בחדר עד שהיא נרדמת. לאחרונה זה ממש פוגע בשגרת חיינו, ואנחנו שוקלים בכובד ראש לאפשר לה לישון בחדרנו על מזרן קטן, למרות הפגיעה בפרטיות. האם יש לך פתרון נוסף?
“בתור התחלה, הייתי ממליצה לכם לבדוק אם ההתנהגות החרדתית שאתם מתארים מתבטאת בעוד תחומים ביומיום שלה או שרק בלילות. כי אם היא מעירה את עצמה כמה פעמים בלילה, זה לא בהכרח מתוך חרדה, אלא מתוך רצון להיות בקרבתכם. אפשר בהחלט לאפשר לה לישון אצלכם בחדר על מזרן, אבל ברצוני להחזיר לה את שנת הלילה הרציפה, וזה יקרה כאשר היא תתעורר, ולא תהיה לה סיבה להגיע אליכם לחדר. לתפיסתי, כדאי שבמשך כמה לילות תישנו במיטה לידה בחדר במשך כל הלילה. בהתחלה היא תתעורר ותראה שאתם שם, ואחרי כמה לילות היא תחוש ביטחון, ופחות תרצה להעיר את עצמה כדי לחפש אתכם. לאחר תקופה שבה הילדה תפסיק להתעורר באמצע הלילה, כדאי שתחזרו לישון בחדרכם ותראו איך היא מתמודדת עם זה שהיא לא רואה אתכם". 



מתוך תוכניתה של מיכל דליות, בכל יום שישי ב־10:00 ב־103FM