לפני כמה ימים דיווח אתר האופנה הנחשב wwd שחנות הכולבו הבריטית סלפרידג׳ס החליטה להשיק יוזמה שיווקית חדשה ומסקרנת למדי - חנות פופ־אפ ניטרלית מבחינה מגדרית. החל מאמצע מרץ ועד סוף אפריל, אנשי סלפרידג׳ס מתכננים להשיק חנות בת שלוש קומות שתאגד את כל פריטי היוניסקס של המעצבים והמותגים אשר נמכרים בה; בין היתר, מותגים כמו קום דה גרסון, גארת' פיו ואן דמולמיס-טר.

הפרויקט, שמכונה בידי הכולבו ,Agender לא יכלול רק תמהיל יוניסקסי, אלא אף מיתוג כזה: במקום בובות ראווה של גבר או של אישה, הכולבו ישתמש בצילומים, בסרטונים ובמוזיקה אמנותיים ונטולי אימג'ים בעלי שייכות מגדרית על מנת לקדם את התמהיל. אתר wwd דיווח שמטרת הכולבו בהשקת המיזם הייתה ״לקחת את לקוחותיו למסע שבו הם יוכלו להתלבש בלי להיות מוגבלים בידי סטריאוטיפים״, אבל אין ספק שבאופן כללי היוזמה צומחת על קרקע פורייה ומוכנה למדי. שבוע אופנת הגברים לעונת חורף 2015-2016, שהתקיים בחודש ינואר, היה כולו שיר הלל לע-מימות מגדרית, עם שפע קולקציות שכללו צבעי ניאון ורודים, תכשיטים וגברים בחצאיות. בנוסף, כבר כמה עונות שטרנד הבויפרנד שיק, שכולל שלל פריטים בעלי רלוונטיות לשני המינים, הפך לדייר של קבע במלתחות שלנו. ובכלל, בלבול מג-דרי כמעט מחובק בידי המיינסטרים - גם אצלנו בישראל, למשל, בקמפיין הבחירות של מרצ מופיע הדוגמן סתיו סטרשקו בבגדי כלה.

 

מתוך תצוגת האופנה של סן לורן. צילום מסך

אבל אין ספק שהיוזמה של הכולבו בהחלט לוקחת את הטרנד הנ״ל צעד אחד קדימה. המנהלת הקריאייטיבית של סלפרידג'ס, לינדה יוסון, מדגישה מצדה בראיון לאתר שדווקא לא מדובר בניסיון לתפוס טרמפ על הטרנד האופנתי, אלא על ניסיון כן לייצר אמירה חברתית-תרבותית עכשווית. ״המטרה שלנו היא לאפשר ללקוחות שלנו לגשת אל החוויה ללא דעות מקדימות ולנו כקמעו-נאים לעזור ולקחת את הדרך שבה אנשים צורכים אופנה לשלב הבא״,הוסיפה יוסון. והאמת, היה קשה לנו שלא לבלוע בשקיקה את דבריה, לא רק בשל המשמעות שלהם לגבי הקוליות של הכולבו, אלא באופן כללי, לגבי הפוטנציאל והדוגמה שהיוזמה הזאת יכולה להעניק ליתר הקמ-עונאיות הגדולות. שכן, ללא ספק, מעבר לאמירה יחצנית נבונה, יש כאן בהחלט מיזם שיכול לשמש כדוגמה ומופת לשינוי.

נכון, החלוקה בין לבוש נשי לגברי הייתה מקובלת לכל אורך ההיסטוריה, אבל מאחר שבמאה השנים האחרונות נעשה טשטוש מובהק בכל הנוגע למה נחשב ללבוש גברי ונשי, מעניין לבחון מדוע בוחרים הקמעו-נאים להמשיך ולדבוק באותה חלוקה קלאסית כאשר הם ניגשים לכלנושא עיצוב החנות והשיווק. לעניין יש ללא ספק סיבה מסחרית: אנשי השיווק של המותגים חייבים למצוא דרכים בטוחות (גם אם אנכרוניסטיות) לפלח את השוק ולפרסם עבורו. אבל מה אם הפילוחים המיושנים האלו כבר לא רלוונטיים? יכול להיות שהגיע הזמן לרענן את החלוקה הזאת על פי דמוגרפיות מגדר מיושנות?

אגב, למה להשאיר את הנושא רק לתחום המגדר? מה עם מידות? אין באמת סיבה ליצור מותגים וחנויות שהם גטו של מידות גדולות ומידות ״רגילות״. ואגב, מדברים לא מעט בתעשיית האופנה העולמית על כך שהשלב הבא של האבולוציה בכל הנוגע למידות אכן יהיה חנויות שבהן טווח המידות פשוט רחב יותר. ויש לכך אפילו תקדים משגשג: רשת האופנה דורותי פרקינס מציעה טווח מידות מעורר השראה (50-36) שבו חברות בכל המידות יכולות לקנות יחדיו.


 מתוך תצוגת האופנה של ריק אוונס. צילום מסך

לסיכום, אנחנו לחלוטין מצדיעים לכולבו הבריטי ומקווים שהיוזמה תהפוך מחנות פופ-אפ לקבועה. אין באמת סיבה שמעצבים ואנשי שיווק יגידו לנו שאנחנו גבריים מדי או נשיים מדי בשביל ללבוש ז'קט או רזים מדי או שמנים מדי בשביל חולצת בטן. נראה לי שכולנו כבר לחלוטין מוכנים לדור הבא של קמעונאות האופנה - דור שבו הרשתות מציעות לנו מבחר פלורליסטי אמיתי, ואנחנו מחליטים לבד מה מתאים לנו ומה לא.