מה המשותף לביונסה, ריהאנה, קייטי פרי, ברברה וולטרס, בט מידלר, מדונה, אופרה וינפרי, הטניסאית מריה שראפובה, המעצבת קרולינה הררה והשחקנית סקרלט ג'והנסון? כן, כולן נשים מפורסמות מהעולם, אבל יש עוד דבר שמשותף להן: הן לקוחות של מותג התכשיטים הישראלי YVEL, שמוכר ביותר מ-600 חנויות ברחבי העולם. תכשיטי ההוט קוטור של החברה מתחילים ב-500 דולר, ומחיריהם מאמירים עד למיליון או שניים לפריט.

״הכל התחיל מריהאנה״, משחזר איציק לוי, הבעלים. ״הסטייליסט שלה הגיע לתערוכת תכשיטים שבה השתתפנו, שהתקיימה בלאס וגאס. הוא נעצר ליד הדוכן שלנו, וביקש לרכוש טבעת. אמרנו לו שאנחנו מוכרים רק לחנויות, ואז הוא רמז שהוא עובד עם מישהי מאוד מפורסמת. הסכמנו למכור לו, ולימים, כשריהאנה ענדה אותה, הייתה לכך תהודה מטורפת ומאז היא קנתה עוד כמה פריטים. אולי זה יישמע לך מוזר, אבל אני פחות עוקב אחרי המכירות שלנו לגלאם של הוליווד. זה פחות מעניין אותי בחיים, ועבורי מדובר רק בפרנסה״.

עוד לפני שהכוכבות ההוליוודיות גילו את התכשיטים של לוי, היו אלו נסיכות המפרץ שהתלהבו מתכשיטי הפנינים המרהיבים. ״בתחילת דרכנו, רעייתי אורנה ואני הצגנו בתערוכת תכשיטים בחו״ל והגיע אלינו אדם שחזותו ערבית״, מגלה לוי. ״הזמנתי אותו לביתן שלנו והוא נכנס בחשש. אחרי כמה שעות הוא יצא עם הזמנה עצומה - 600 פרטים. התברר שהיה זה שייח' מאחת המשפחות שהקימו את נסיכות אבו דאבי. לאחר מספר חודשים צלצלתי אליו כדי לשמוע איך התכשיטים נמכרים, והוא אמר שהם מכרו רק שלושה פריטים. 'המוצרים שלכם נהדרים', הוא טען, 'אבל אני לא יכול למכור אצלנו קולקציה תחת השם איזיק לוי, זה שם יהודי מדי'.

ריהאנה. צילום: רויטרס

״החלטנו שלמען החברה אנחנו צריכים לשנות את השם, והפכנו את האותיות, השם שהתקבל - YVEL - נשמע צרפתי. בהתחלה השתמשנו במותג רק במדינות ערב ולימים החלנו אותו על כל העולם. עד היום השייח' הזה הוא אחד משלושת הלקוחות הגדולים שלנו בעולם, ובזכותו ודרך הקשרים שלו אנחנו מוכרים לבית המלוכה בסעודיה. לפני חודש עשינו שם תערוכה גדולה״.

הסעודים יודעים שהחברה בבעלות ישראלית?
״יש לנו שתי נציגות לבנוניות שמייצגות אותנו בערב הסעודית. הן יודעות שאנחנו ישראלים ואנחנו אפילו מנסים להביא אותן לחתונה של בתי שתיערך בסוף ספטמבר. אבל האם בבית המלוכה בסעודיה הנסיכות שקונות יודעות שכל תכשיט הוא ישראלי במקורו? אני לא יודע. אני זוכר מקרה אחד לפחות של נסיכה שזרקה את התכשיטים במשרד שלנו בכוויית, ואמרה שהיא מיהודים לא קונה. הפוליטיקה לא מעניינת אנשי עסקים. אני תמיד אומר שאם הפוליטיקאים ואנשי העסקים יתחלפו בתפקידים לא יהיה ביזנס ולא יהיו מלחמות, כי אלה לא יודעים לעשות ביזנס ואלו לא יודעים לעשות מלחמות. בסך הכל אנחנו מתפרנסים לא רע מהעולם הזה. הם צריכים דברים יפים, ואנחנו יודעים לעשות את זה. מהכסף הערבי אנחנו בונים תעשיית כחול-לבן ומייצרים תכשיטים רק בישראל, רק בירושלים ורק עם עולים חדשים. זו ציונות עם אקשן״.

התחלנו ב־200 דולר

הדרך של לוי לקיים את הציונות האקטיבית עברה במהמורות לא פשוטות. הוא נולד בארגנטינה בשנת 63', ובגיל 5 עלה לארץ עם משפחתו, במצוות סבו שטען כי ״יהודים לא צריכים להיות מיעוט בשום מקום בעולם״. בבואנוס איירס היה אביו איש עסקים שעבד בתחום הטקסטיל, ובבואו לישראל ניסה לבחון את השטח ולהחליט במה יעבוד. ״כמו כל ארגנטינאי, אבא שלי ידע היטב שלושה דברים: לרקוד טנגו, לשחק כדורגל ולעשות אסאדו״, צוחק לוי.

מאחר שכדורגל וטנגו לא היו אופציה לפרנסה, פנה לוי האב לתחום הבשר. הוא השקיע את כל הונו בבית חרושת לנקניק בפאתי ירושלים, שהיה שייך לישראלי. למרבה הצער, אחרי זמן קצר, עוד לפני שהספיקו לחתום על העברת הבעלות, נעלם אותו אדם עם כספו של לוי. ״ונשארנו עם הנקניק ביד״, כך אומר בנו.

היית אז רק בן 5. אתה זוכר משהו מזה?
״אני זוכר היטב את שיברון הלב. יש דברים רעים שקורים שנחרתים בך ומצלקים את הנשמה שלך, כך שאתה לא שוכח. אחד הדברים שלא הבנתי זה איך עשינו עלייה ואיך המשפחה כל הזמן דיברה על ציונות ובסופו של דבר זו קבלת הפנים שלה זכינו. בכל פעם שהיינו יורדים את הירידות של ירושלים, היינו אחי ואני שואלים את אבא איפה בית החרושת, ואבי היה מצביע על בניין מכוער ונטוש והיה מאוד מריר כלפי הסיפור. כילד, אחד הדברים שאתה רוצה זה להגן על ההורים שלך, וכל החיים אמרתי שהאדמה שייכת לאבי״.

עם השנים הפך המפעל הנטוש ליקב, וגם דרכו לא צלחה. לפני שבע שנים, אחרי 47 שנים של עבודה קשה בארץ, רכשו בני הזוג אורנה ואיציק לוי את היקב. ״הפכנו את האדמה הרעה שהייתה למשפחת לוי לגן פורח למשפחת איבל", מסכם לוי בגאווה גדולה. "כשסיפרתי לאבי שאני מתעתד לרכוש את המקום הוא אמר לי בספרדית: 'כל דבר קורה מסיבה מסוימת, בכל טוב יש רע'".

לפני כשלוש שנים ייסדו בני הזוג את מג'מריה (״בראשית״ באמהרית), בית ספר פילנטרופי לעולים חדשים מאתיופיה ללימודי צורפות, ללא תשלום ובמלגה מלאה. רוב הבוגרים משתלבים בעבודה במפעל בתום ההכשרה ואלו שרוצים לצאת החוצה זוכים לתמיכה מלאה.

סקרלט ג'והנסון. צילום: רויטרס

״המקום הזה הוא בית ל-120 משפחות של עולים חדשים שהם גם חלק מהמשפחה שלנו״, אומר לוי. ״אומנם מדובר בעסק פרטי כלכלי שמצליח, אבל אנחנו נותנים לאותם עולים את הסיכוי שלנו לא היה. הבטחתי לעצמי שאם תהיה לי הזדמנות, ואם אוכל להראות שיש דרך אחרת לקלוט עלייה, אעשה את זה״.

את הפעילות החברתית התחילו בני הזוג כבר מראשית דרכם בעסק. אורנה - בת למשפחת מו-סיואוף, מצאצאיו של המיליונר הבוכרי שלמה מוסיואוף, ממקימי שכונת הבוכרים בירושלים - ואיציק היו נשואים ומבוטלים.

״רעייתי באה ממשפחה עם עבר מפואר והווה לא רע בכלל בתחום התכשיטים, והיא הציעה ללמד אותי להשחיל פנינים״, משחזר לוי. ״התאהבתי בזה לחלוטין. נתתי לה 200 דולר שהיו לי בחשבון הבנק, והתחלנו בעסק. מהיום שבו היה לנו משרד בן 22 מ״ר וחיפשנו את העובד הראשון, אמרתי לה שאני רוצה עולים חדשים. כבת לדור רביעי בארץ, היא לא הבינה, כי רק מי שחווה את דרך הייסורים שעוברים העולים החדשים - שעד היום, 52 שנה אחרי שעליתי, חווים את אותו דבר - מבין את הקושי והכאב״.